|
17/10/2008
Amon Amarth - Twilight Of The Thunder God
מאת: עמר ברזילי
להקת Amon Amarth החלה לבעוט לפני 16 שנים ע"י כמה חבר'ה שמצד אחד נורא אהבו לפוצץ את אוזניהם בדת' מטאל שוודי כשר למהדרין, ומצד שני מאד התעניינו במיתולוגיה וההיסטוריה של התרבות והמקום ממנו הגיעו - ובאופן ספציפי על התקופה שבה הויקינגים שטפו את אירופה בחמתם. אם הולכים קצת אחורה, Once Sent From The Golden Hall שיצא ב-1998 דרך Metal Blade הכיר את הלהקה לסצנת המטאל, אך חבורת השוודים לא נכנסה באמת לתודעה של הקהל העולמי עד 2002 עם Versus The World, שקצר תשבוחות אדירות והגיע לכל חובב דת' מטאל ו\או מוזיקה-שקשורה-בויקינגים ברחבי העולם.
מאז אותו אלבום (ומאז ההופעה בישראל ב-2003, באופן אישי), שם הלהקה הלך לפניה והיווה שם נרדף לדת' איכותי, שובר ועצבני. Twilight Of The Thunder God הוא אלבומה השביעי (!) של הלהקה, והשאלה האמיתית פה אם היא מסוגלת להתעלות על אלבומה המופתי With Oden On Our Side (משנת 2006), או יותר נכון, על הציפיות של הקהל. האלבום מתחיל עם שיר הנושא, כשהמלודיה בפתיחה היא הקדמה לקולו המוכר של Johan Hegg הסולן. מבנה השיר, במקום מסוים, מנסה לצאת מהסטיגמה של שיר קליט ושובר עצמות כבר בהתחלה.
במקום גישת ה-"לשבור להם את הפנים כבר בשניה הראשונה", הלהקה הכניסה כיוון מעט שונה, שמתחיל אמנם במהירות ועם המאפיינים המוכרים שלה, אך מסתיים בהחמצה מסוימת - כל השיר נשאר בגדר ממוצע ולא יותר, שזה משהו שאנחנו דווקא לא רגילים לקבל מ-Amon Amarth. את סולו הגיטרה, דרך אגב, נותן Roope Latvala, גיטריסט Children Of Bodom, שמתארח כאן לצד עוד מס' אמנים במהלך האלבום. משמיעה ראשונה נראה כי חברי Amon Amarth לא שינו כמעט כלום מאלבום לאלבום, והם שומרים על אותה נוסחא מנצחת שעדיין מצליחה.
"Free Will Sacrifice" בנוי כשיר מהיר ומקצב קליט, כשחטיבת הגיטרות שכולנו מכירים מבצעת בדיוק את אותם מקצבים כבדים, מלודיים לעיתים, שבונים את הרוח המתאימה עד שיאו של השיר. אחרי זוג השירים האלה, הגבה שלי החלה להתרומם מעט ממקומה ובראשי עלתה המחשבה שאולי חבורת השוודים החליטה לעשות משהו שונה מעט באלבומה החדש, ואכן ככל שהתקדמתי בשירים נוכחתי לדעת שאחת משתי האופציות נכונה: או שנפלה ללהקה אות כלשהי מהמילה "אגרסיבי" בדרך, או שזה אכן כיוון קצת אחר ממה שהיינו רגילים אליו.
עם זאת, עטרה ליושנה חוזרת ב-"Guardians Of Asgard". אם הבלאגן וההרס היו חסרים לי, עכשיו הם מגיעים בכוח, ו-Hegg לא היחיד שמשתתף בחגיגה, אלא גם Lars Göran Petrov, סולן Entombed הותיקה, שלוקח את תפקיד הסולן באופן זמני ולאורך כל השיר מפליא עם נביחותיו הגרגרניות. רמת השברים בגוף רק מעלה את הרף של השיר עד לסופו, כשהוא נגמר בצורה טיפוסית של הלהקה - בלי מקום לרחמים או לשקט. משם ממשיכים אל "Where Is Your God?" בו המיקרופון חוזר לבעליו החוקיים, שמרביץ בשירה מהירה, שהייתה חסרה קודם לכן, וזאת ללא הרבה מלודיה (נו, שוודים) שתעמוד בדרכה.
"Tattered Banners And Bloody Flags" המלחמתי מתחיל במשהו שהיה יכול להיות מארש צבאי, רק שהוא נעשה בעזרת באסים וגיטרות חותכות, שממשיכים לאורך כל השיר כמעט. יחד עם השיר הנ"ל, אט-אט מתקבלת תמונה של Amon Amarth גרסאת תשס"ט - מעט פחות משמידים, פחות אגרסיביים, ואפילו (ואני נזהר במילים) טיפה משעממים יותר מבעבר. שלא תבינו לא נכון, האגרסיות קיימות ו-Amon Amarth עדיין נמצאת בשורה הראשונה של להקות דת' מטאל מבחינתי, אבל משהו כאן התפספס ללהקה ואי אפשר להתעלם מזה, במיוחד כשהאלבום מ-2006 מטיל עליה צל ורף גבוה.
כשמגיע תורה של הבלדה, "The Hero", המהירות שוקעת בכוונה, והמקצב מתאים, האמת, באופן מושלם לחלק זה באלבום - המדבר על חוסר גאווה. כאן אותו קו שהלהקה לקחה מיטשטש מעט - שכן זה קטע מלודי ברובו. "Live For The Kill" מתחיל בצורה ממוצעת שמציגה את אותו כיוון "חדש" שאני מדבר עליו, אך הוא ממשיך להיות אחד מהשירים הנהדרים באלבום, גם בעזרת חברי Apocalyptica שמציגים את כישרונם לקראת סופו. מצד אחד, זו עדיין Amon Amarth - שומעים את זה בכל שיר, וכל מה שאנחנו מכירים מהארסנל שלה נמצא כאן. עם זאת, אי אפשר להסתיר את העובדה שחלק מהעצבנות דעכה לה, מוסתרת תחת מעטה הפופולאריות. Twilight Of The Thunder God הוא אלבום טוב ומי שמחובר ללהקה יאהב אותו מאוד, אבל לדעתי הוא לא מגיע לרמת הכוח של האלבומים הקודמים.
|
