|
03/12/2008
Guns N' Roses - Chinese Democracy
מאת: איתן גפני
שלושה דברים גרמו לי לאהוב מוזיקה, וכתוצאה ישירה מכך לרצות להיות מוזיקאי: דני רובס, שהיה הזמר הישראלי שהכי אהבתי בתור ילד (ואני עדיין רוכש לו אהדה מסוימת, אבל זה וידוי לרגעים אחרים). רובס שר כל הזמן על Lennon ו-McCartney , וגיליתי סקרנות טבעית להבין מי הם השניים הללו; כתוצאה מכך, ה-Beatles - ועל כך אין הרבה מה לומר; חמישה גברים ילדותיים מלוס אנג'לס העונים לשם המקצועי Guns N' Roses. חמישייה פרועה, חסרת רסן, אנשים שעושים מה שבראש להם, אבל לפני הכל דואגים לכתוב שירים מצוינים. כמו הרבה חובבי מטאל, גם אני נכנסתי לעולם הרועש דרך Axl Rose ו-Slash, שכן בתחילת שנות התשעים נחשבת לחייזר אם לא ידעת את המילים של "November Rain", רצוי מהסוף להתחלה.
מהר מאד צללתי אל תוך הטקסטים הפרועים של אלבום הבכורה המדהים Appetite For Destruction, ומשם הדרך להבין ש-GNR היא הלהקה הכי אהובה עליי בכל הזמנים הייתה קצרה. כמו הרבה מעריצי GNR, חשתי צביטה בלב ביום שהבנתי שהלהקה שאני כל כך אוהב כבר לא קיימת: היו אלה ימים אפורים של אמצע שנות התשעים, כמה שנים לאחר שAxl ושות' ביקרו אותנו בפארק הירקון (וחטפו ביקורות איומות על הופעה שונה מבדרך כלל), כמה שנים לאחר סיום מסע ההופעות הארוך ביותר בהיסטוריה (28 חודשים, שלוש פעמים מסביב לעולם), וכמה שנים לאחר ש-Axl Rose ו-Slash לא החליפו ביניהם ולו חצי מילה.
כמעט כל חברי הלהקה הקליטו אלבומי סולו משלהם, חלקם טובים מאד (האלבום הראשון של Slash והאלבום הראשון של Gilby Clarke הם דוגמא מעולה) וחלקם נשכחו מהר מאד מהתודעה הציבורית (הסולו של Izzy Stradlin), וחלק מהם בצדק (הסולו של Duff היה די גרוע). GNR הייתה אז היסטוריה, כמעט עתיקה, אבל אז החל המסע המפרך, מסע שארך למעלה מ-10 שנים, ועלה למעלה מ-30 מיליון דולר, מסע שכולו רצון להשתין על העולם בקשת, מסע הוכחה של מגלומן חסר עכבות, שאיבד מזמן את המרשמים שלו לתרופות. הפסיכופת שגרם לשתי חברות תקליטים לבזבז הון והעסיק מעל חמישים מוזיקאים בדרך להקלטת אלבום הסולו שלו הוא Axl Rose, הסולן הכריזמטי ביותר שידע עולם הרוק'נרול.
סביר להניח שכבר קראתם או שמעתם על התלאות שעברו על האלבום הזה, וכבר שמעתם אינספור אגדות אורבאניות על התהליך הארוך הזה, אז לא אלעיט אתכם בפרטי טריוויה כאלה או אחרים. רובכם שמעתם את Velvet Revolver, כולכם כנראה מכירים את הנפשות הפועלות ביקום של GNR, ולכן הגיע הזמן שנדבר על התכל'ס. משהו חשוב שיש להבהיר לפני הכל - לא מדובר באלבום חדש של GNR למרות שזה מה שמבטיח שם האלבום. הלהקה ההיא התפרקה לפני למעלה מעשר שנים, ועברו 17 שנה מאז שהקליטה את החומר המקורי האחרון שלה (אלבום הקאברים הלא מוערך דיו, The Spagetti Incident? לא נחשב).
Chinese Democracy הוא אלבום סולו לכל דבר, ואין בו כמעט שום מאפיין שהיה שייך ל-GNR, פרט לאותו אחד - Axl Rose. לכן, מעתה ועד עולם, נתייחס בביקורת הזו לאלבום כאל פרויקט סולו של Rose, ויסלחו לי מעריצי GNR שקוראים את הכתבה ומצפים לשמוע התייחסויות כאלה או אחרות על שינוי קו מוזיקלי ומחשבות בסגנון, שכן אין כאלו באמת. אה, ואתה שם, שרוצה לכתוב תגובה כועסת על זה ש-GNR זה לא מטאל? עזוב אותך, היא כן. באמת, אי אפשר להתווכח עם זה. יהיה לך יותר קל לשכנע אותי שמאיה בוסקילה זמרת טובה, אז חסוך לעצמך את כאב הראש. יותר מהכל, Chinese Democracy מסביר לעולם את מה שרוב מעריצי GNR יודעים מזמן - Axl Rose גאון. לא סתם גאון, אלא גאון מטורף. אפשר לדמיין אותו כלוא באולפן שלו, במשך עשור שלם, מחשב נוסחאות מתמטיות ובוחן תיאוריות כאלה או אחרות בנוגע לסוג הגיטריסט שהוא רוצה לבנות, ואיזה מעבר מוזיקלי יתאים לו כמו כפפה ליד.
באלבום מנגנים חמישה גיטריסטים, כל אחד יותר טכניקן מקודמו, כשהנוכחי של Axl הוא Bumblefoot (מבחינת כותב זה, הגיטריסט המקורי בעולם, נכון לרגע זה), וחצי מהסולואים מנוגנים ע"י Buckethead. בכל שיר קיימת חומה בלתי ניתנת לביצור של סאונד גיטרה עבה ועמוס, כשבחריצי החומה ניתן למצוא ריפים ותפקידים קטנים, המתחבאים בשקט ביחד עם המון סאונד אלקטרוני ועבודת קולות מושקעת במיוחד של Axl בעצמו. חמישה גיטריסטים, שני מתופפים, שני בסיסטים, קלידן אחד, ועל כולם מנצח Rose, שכתב, הלחין, עיבד, הפיק ומיקסס את האלבום בעצמו (ועוד מעלה מעשרים משתתפים שתרמו משהו בשלב כזה או אחר של העבודה, כגון Brian May). אם זה נשמע לכם כמו פרויקט מגלומני להחריד, אתם צודקים. אין מילה אחרת לתיאור האלבום הזה, וזו הבעיה העיקרית שלו, כשבד בבד זו המעלה שלו.
בעולם המוזיקלי הנוכחי, אין אף אדם שיכול להחזיק על כתפיו פרויקט כל כך גדול ופסיכי. אם יש מישהו כזה, הוא צריך להיות פסיכי בעצמו. ואיזה קטע - Axl Rose הוא אכן פסיכי, עם תעודות והכל. האיש סכיזופרן (שסבל מהתעללות מינית בילדותו), והאלבום הזה הוא הצצה מרתקת אל מוחו של סכיזופרן, פרנואיד, אחד שבטוח שכולם שונאים אותו ומחפשים להרע לו, וברוב המקרים הוא צודק. באותה נשימה, הוא מחפש חום, הגיון בעולם הכאוטי שלו, ואולי אפילו איזה שבב מהילדות שלו. באחת הביקורות על האלבום נכתב כי הוא מזכיר לכותב את צ'רלס פוסטר קיין (מהסרט "האזרח קיין"), ואין השוואה נכונה מזו - Axl התבצר במגדל השן שלו ורקח יצירה עמוקה, מלאת רבדים ומשמעויות, עמוסה ודחוסה, כזו שלא מרפה ממך ודורשת את מלוא תשומת הלב שלך. אם הוא השקיע עשור ביצירה הזו, הוא מצפה מאיתנו שניתן לאלבום הזה צ'אנס ונגלה את מה שמסתתר מאחוריו. מקסימום, לא נאהב - ציטוט ישיר של Rose, שהגיב כשנשאל על ההיסטריה סביב האלבום "Guys, it's just a record!".
שיר הנושא, "Chinese Democracy", פותח את האלבום בסערה, עם ריף מנסר וכניסת תופים ושירה שמבהירה לכולם ש-Axl חזר, והוא נשמע טוב יותר מתמיד. סביר להניח שהוא לא יכול לבצע את רוב תפקידי השירה שלו בהופעות, אבל לפחות באלבום הוא נשמע מעולה. השיר עצמו עוסק באוקסימורון, שכן לא תתכן כרגע דמוקרטיה סינית, ואין צורה טובה יותר מלהבהיר במה עוסק האלבום: אסופת שירים אישיים של איש בודד, אחד שלא הצליח להתגבר על כל הפחדים והתסבוכים שלו במשך השנים. לאיש יש הרבה צדדים, כולם מקבלים ביטוי באלבום, וכולם ביחד יוצרים פאזל מבלבל מאד. רצף השירים הבאים מציג עבודת הלחנה פשוטה, אבל עיבודים מרתקים ובניית תפקידים מורכבת, כאלה שגורמים לנו להבין שאין לנו עסק עם GNR של פעם, אלא עם Axl בעצמו, שפשוט עושה את מה שהוא רצה ולא יכול היה לעשות במסגרת הלהקה.
תפקידי גיטרה משוגעים בשיר השני "Shackler's Revenge", מבנה מתפתח והזוי עם שינויי משקלים בשיר השלישי, "Better" (שניים מהשירים הטובים באלבום). שני השירים הללו מציגים טקסטים שקשים לפענוח, שכן לרגעים יש הרגשה שהם פונים אל חברי הלהקה הקודמים, אלה שגרמו ל-Rose להרגיש נטוש ודחוי (למרות שלא רק הם האשמים בריב המתוקשר שהתפתח במרוצת השנים). "Street Of Dreams" מציג את הצד הרך יותר של Axl, אותו צד שלמדנו להכיר עם בלדות ארוכות ופומפוזיות כמו "Estranged" או "November Rain" וכיו"ב, הפעם בליווי תזמורת בניצוחו של Marco Beltrammi (מלחין קולנוע שעבד על "צעקה", "מת לחיות 4" ועוד). זהו הצד המיינסטרימי יותר של Rose, שמציג אותו כאמן שמושפע מאד מ-Billy Joel, Elton John ועוד ענקי פסנתר ש כ-ו-ל-ם אוהבים.
"If The World" נשמע כמו שיר מסרט ג'יימס בונד טיפוסי, אבל בעיבוד כבד יותר, ומעניין יותר. ביצועי השירה של Rose מרשימים, ולמרות שזהו שיר שאין לו שום קשר לאלבום, הוא אינו מרגיש כנטע זר. מדובר ביציאת טריפ-הופ משובחת, שבליווי קול נשי הייתה נכנסת לכל אלבום של Portishead, אבל הפסנתר הבלוזי ותפקידי הגיטרה המרוסנים הופכים את השיר ליצירה מסקרנת במיוחד. השיר המרגש באלבום הוא "There Was A Time", עם טקסט שפונה באופן ישיר לגרושתו של Rose, ולחן כל כך טוב, עד שהוא גורם לך לרצות לחבק את הפרנואיד הזה ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר. זהו גם אחד השירים הבודדים שמזכירים יצירות מאלבום המופת ההוא מ-1991, Use Your Illusion, בעיקר בעבודת הפסנתר הייחודית של Rose (מאד מזכיר את השיר Breakdown).
לאחר שיר מעצבן במיוחד בשם "Catcher In The Rye" אנו חוזרים לספת הפסיכולוג עם השיר Scraped, שמתמצת את כל הבעיה הפסיכולוגית של Rose - רוצה המון, ולא יכול. הוא שר בכל גוון קול אפשרי מבחינתו, והטקסט הניו-אייג'י הופך לציני במיוחד כשאנו מבינים שהאיש פשוט מבולבל. כאילו בשביל להבהיר עד כמה באמת הוא מבולבל, השיר הבא הוא עוד שיר חלש ולא סוחף - "Riad N' The Bedouins" - עם טקסט אמריקאי מובהק בסגנון "הטרור רע, אנחנו לא מפחדים". אמנם הלחן מתפתח יפה, ומזכיר לפרקים את Led Zeppelin, אך הטקסט מחליש את העצמה של השיר. נדמה כי השיר ההוא נועד על מנת להכין את הקרקע לרצועה הטובה באלבום, בלדת בלוז דיכאונית ומייאשת בשם "Sorry", שכולה שיר נאצה אחד ארוך כנגד בחור מתולתל חובש מגבעת שלטענת Rose, העביר את העשור האחרון בניסיונות להפיל את האשמה על הפירוק של GNR עליו. הכוונה היא לא ליזהר כהן, אלא לאותו Slash. אז נכון, זה שיר קצת צהוב, אך הלחן והעיבוד המעולים שלו הופכים אותו לשש הדקות הטובות באלבום.
בשיר "Madagascar", שהוא יצירה די מרתקת (וחסרת פזמון) Rose מסמפל כמה רגעים בלתי נשכחים כמו הנאום של מרתין לות'ר קינג עם ציטוטים מביכים מ-"לב אמיץ". סכיזופרן, אמרנו? האלבום מסתיים בקול ענות קצת חלשה, עם יצירה מלודרמטית במיוחד בשם "This I Love" ושיר רוק מלודי עם סיום מופתי, העונה לשם "Prostitute", גם הוא מתהדר בטקסט אניגמאטי, שגורם לך לחשוב פעמיים על הדמות אליה פונה Rose - האם מדובר באהובה לשעבר, בחבריו ללהקה שבגדו בו, או בכלל לקהל המאזינים? תהיה הזהות שתהיה, מדובר בשיר סיום פנטסטי, מעוטר בסולואים וירטואוזיים, עיבוד מפוצץ, עבודת דאבל בס ותזמורת. בכל מה שיכולנו לבקש משיר סיום.
בשורה התחתונה, מדובר באלבום בעייתי מאד - יש לו יותר מדי פנים, יותר מדי תפניות, המון כעס וכמעט שום רגעי חמלה - לא כלפי האנשים אליהם פונה Rose בשירים ולא כלפי המאזין שציפה לקבל את מה שהוא מכיר מימיו של Rose ב-GNR. האלבום הזה הוא כל מה ש-Axl רצה ולא קיבל לעשות בלהקת האם, וכנראה שהסיבה שלקחו לאיש מעל עשר שנים ליצור את האלבום היא הפרפקציוניזם הפראי שלו, זה שגורם לו לרדת מהבמה באמצע שיר כי הקהל מעצבן אותו, וזה שגרם לו לגנוז את האלבום הזה כמה פעמים. באופן אישי, זה האלבום הכי טוב ששמעתי השנה, ואחד האלבומים שהכי נהניתי לשמוע מזה זמן רב. יש בו את כל מה שאני מחפש באלבום רוק - כנות, דמיון, קול אישי, תעוזה, עניין. אם נוסיף לכך את העובדה שכמו מיליוני מעריצים בעולם, אני מחכה לאלבום הזה 17 שנה, נקבל את הקביעה שמדובר באלבום מופתי.
אבל כשאני מביט מהצד בצורה אובייקטיבית על Chinese Democracy, אי אפשר שלא לקבוע באובייקטיביות שזהו אלבום מעניין, טוב מאד לפרקים, אך לא שווה 17 שנה, ובטח שלא חף מבעיות. למרות השירים הטובים מאד (ויש לא מעט כאלו), יש המון רגעים שלא יקסמו למאזין שאינו מעריץ GNR. אתם יודעים - איש נורמאלי שלא בוהה ברגעים פרועים של Axl מזנק לקהל ומרביץ לאחד הצופים בהופעה שלו ומחייך בערגה. מעל כל אלו מעיב הצל הענק של האגו של Rose, שלא מוכן לוותר על שם המותג Guns N' Roses, ומנסה להופיע עם הרכב חדש לחלוטין שנראה מהצד כמו להקת קאברים ל-GNR של פעם. נכון, כל מוזיקאי שמנגן איתו הוא מוזיקאי מהרמה הראשונה, אבל כולם שכירים, והם מתנהגים ומנגנים בדיוק כך.
אז נכון, האיש מופרע, האיש הזדקן, ונראה לא הכי משכנע כשהוא מפזז על הבמה עם הרכב חדש וטרי שמנגן שירים מלפני עשרים שנה שלא הם כתבו, ומנסים להראות התלהבות. ונכון, GNR זה כל כך 1994, ומאז עברו המון מים מתחת לגשר.עולם המוזיקה התפתח, ואז חזר לאחור, וכעת נמצא בצומת דרכים בעייתית שאף אחד לא יודע לחזות את עתידה. תהפוכות חברתיות קרו, הזמנים השתנו, אבל Axl Rose נשאר בשלו, מתפתח ומבשיל מבחינה מוזיקלית בקצב שלו, עושה מה שבא לו ונהנה מהחיים, עד כמה שאפשר ליהנות כשאתה רוק סטאר מזדקן שרוב העולם שונא.
האלבום יצא לפני שבוע לחנויות ומכר מעל שלושה מיליון עותקים. כל הביקורות המתפרסמות עליו (ורובן שליליות) מלוות בעשרות טוקבקים זועמים ודיונים על הרלוונטיות של Axl Rose בימים שלפני תום העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. הוא השמין, יש לו צמות, והוא נראה כאילו יצא ממכונת זמן ונחת בתקופה שהוא לא כל כך מבין. אבל אתם יודעים מה? האיש היה ונשאר הרוק סטאר הכי גדול בעולם, מהסוג שאין לנו יותר. Rose הוא מהגאונים הבודדים הללו שבאמת יכולים לעשות מה שהם רוצים, ולהתחמק מעונש, כי אין מה לעשות - הדימוי הציבורי שלו מכתיב את סדר היום. עולם המוזיקה צריך מישהו כמו Axl Rose, עכשיו שמייקל ג'קסון פשט רגל מניסיונות לאנוס ילדים קטנים ומדונה הפכה לדודה מתחסדת שמתגרשת כל יומיים. אנחנו צריכים את הכאוס, את התיאבון להרס, והג'ינג'י המופרע הזה מספק לנו את זה.
|
