|
23/12/2008
Jon Oliva's Pain - Global Warning
מאת: עדי כהן
Savatage זכתה ממני ליחס בלתי הולם בעליל. במשך כשש שנים הלהקה העלתה אצלי אבק, זנוחה בצד. מכירים את זה? לקחתם כמה אלבומים מחבר, ואחד מהם איכשהו מצא את דרכו לפינה החשוכה של החדר. פה ושם שמעתי כמה שירים אבל כואב להודות - מעולם לא התעמקתי בהם. בהתחלה זה היה בשל חוסר בגרות מוזיקלית, אחר כך פשוט שכחתי מזה. עד שבא אדון Jon Oliva ופתח לי את העיניים עם אלבום נהדר בשם Global Warning ותפסתי שתי ציפורים במכה: לא רק שאלבומי הסולו שלו הם תאווה לאוזניים, אלא גם האלבומים שלו עם Savatage זכו אצלי לעדנה מחודשת וגרמו לי שעות של אושר ומריטת שערות נוסח "איך לעזאזל לא גיליתי את זה קודם".
ישר ולעניין, Global Warning הוא האלבום הטוב ביותר ששמעתי בשנתיים האחרונות. שמעתי אלבומים טובים, אבל אף אחד לא גרם לי לפרץ כזה של אושר, של "הנה, מצאתי!". ובמיוחד לקראת סוף דצמבר, כשאני מסתכלת אחורה ומגלה שאף אלבום השנה לא הצליח לעשות לי את זה במיוחד, מגיע הממתק הנפלא הזה ולוקח את כל הקופה בלי להתאמץ. מבינים, עם Global Warning היה לי קליק. אהבה ממבט ראשון. כבר מהתו הראשון נשימתי נעתקה, ליבי פרפר, פי נמלא ריר... נו, אתם מבינים למה אני מתכוונת. זה פשוט זה, זה כל כך זה שהתחשק לי באותו רגע לצאת ולרקוד ברחובות ולספר לכולם.
Jon Oliva מתעלה כאן על עצמו. כל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב, אבל כאן פשוט נדמה שקריירת הסולו שלו הגיעה לבשלות, והיות שאין יותר Savatage שעבורי מסמלת את ה-Queen של המטאל - עדיין יש לנו את הקול המרשים שלו, את כל להקת Circle II Circle כנגנים (גם הם הוציאו אלבום לא מזמן), ואלבום שנע בין הבי מטאל מגניב לגמרי לבין משהו אחר, מיוחד במינו. וזה מה שכל כך הרשים אותי - היכולת לעשות משהו שמצד אחד בועט ומטאלי ומצד שני באווירה כל כך מיוחדת, עם טכניקה של פרוגרסיב, שירה של ת'ראש סטייל Metallica ואפילו מסר עולמי חשוב.
האלבום פותח באינטרו דרמטי שכאילו נלקח מסרט מדע בדיוני. אין כאן תיאטרליות גותית מוגזמת הצפויה בקטעי פתיחה וגם לא מלודיה משעממת, אלא משחק עם דומיננטות וטריטוני-שטן, לא מעט גיטרות, האמונד בצלילי סיקסטיז וקולות ליווי חייזריים... מעין "פנטום האופרה" של שנות ה-2000. גם העטיפה מעוצבת באותו סטייל, בצבע ירוק חומצי זוהר. כש-Oliva עצמו מתחיל לשיר, ההרגשה מתמקדת ואני מבינה מה הייחוד כאן: זה מרגיש כמו פסקול. אבל לא פסקול מלודי-מטאלי מתיפייף, אלא כמו משהו אפל של Danny Elfman שנלקח היישר מסרטי טים ברטון. למה זה טוב? כי מרגישים את זה קורם עור וגידים (טוב, וגם כי אני ממש נהנית מ-Danny Elfman). זו לא סתם מוזיקה מתמרחת כנהוג בפסקול, ולא "עוד קונספט" כנהוג בפרוג מטאל. יש כאן דמויות צבעוניות ומוזיקה שמובילה לאנשהוא, ומי יותר מתאים מאשר Oliva בעל קול ה-"Villain" לתפקיד התיאטרלי של הדמות הראשית.
"Look At The World" הוא אחד השירים שכבשו אותי ברגע - הרבה פיל, אווירה ג'אזית קלילה שעומדת בניגוד גמור לתוכן השיר הקובל על כך שהעולם על סף הכחדה (או כמו שנאמר - אקולוגיה לפנים שלכם), עד שהגיטרה מתפרצת בסולו עתור פיל ושבחים כש-Matt LaPorte מפגין יכולות. כאחד השירים המועדפים עליי, הקשיבו לו ותבינו למה אני טוענת שהאלבום מזכיר פסקול ולמה התאהבתי בו מיד. Ralph Santolla המוכר לנו כגיטריסט Obituary, Deicide, Iced Earth ואפילו כמי שהופיע עם Death האגדית מתארח בשירים "Adding The Cost" וב-"You Never Know" ומעלה אותם בכמה רמות למעלה. "Adding The Cost" בועט וחזק, בלתי מתפשר, Jon Oliva צורח כמו מאנייק אך עדיין תוך שמירה על הפאסון והפזמון מדגיש את שם השיר ומה שמאחוריו ומזכיר לי מעין צעקת מלחמה בעוד Santolla מפליא בסולואים מהירים.
"Before I Hang" בעצם מורכב משני שירים של Savatage המנוחה - "Before I Hang" המקורי, שצורף כדמו לאחת הקומפילציות, והשיר שלא שוחרר רשמית, "Larry Elbows", מהאלבום Streets. הוא ממשיך את הקו שהשיר הקודם יצר תוך כדי חזרה ל"אווירת הפסקול" ואני מורידה בפני חברי הלהקה את הכובע על כך שהצליחו לבצע שיר שנשמע כאילו נדחף לכאן בטעות מתוך "Kill 'em All" של Metallica, ולהוסיף עליו קולות ליווי, קטעי מעבר סטייל Savatage, ועדיין לשמור על גוון וצבע הדמויות והתוכן. "Firefly" הוא הבלדה הצפויה, ולמרות שהיא כתובה בצורה פשוטה יחסית, ללא שבירות ומשחקים, היא מצליחה להעביר את הפואנטה. אחרי קול ה"רק עכשיו קמתי בבוקר" הצרוד והמגניב שלו, Oliva מפליא ביכולותיו הווקאליות כשהוא מוכיח שהוא יודע גם לשיר נקי לגמרי, ללא שמץ לכלוך (ואולי רק עכשיו הוא התעורר?). מסתבר שאפשר לעשות את זה גם בארבעה רבעים תוך שימוש במהלכים ההרמוניים הנכונים, ו-"Firefly" פשוט יפה ומרגש, בלי להדרדר לקיטשיות המתבקשת בבלדה.
אם עד עכשיו ראינו את הצד היותר מטאלי, ככל שהאלבום מתפתח מתגלות עוד ועוד השפעות והפתעות. "Master" אינדסטריאלי, סינתטי ומשופע בקול ממוחשב ההולם את רוח השיר. "The Ride" מביא אותה בהפוכה מכיוון אחר בכלל ומזכיר לי את "Prodigal Son" של Iron Maiden - מאוד קצבי-פ'אנקי, הפזמון שלו הוא תענוג שקשה לי לתאר, ואז הבמה ניתנת לגיטרות מפוצצות בגרוב שעושה פשוט שמח בלב. "O To G" הזכיר לי משום מה דווקא את "Ain't Gonna Cry No More" של Whitesnake - מינימליסטי, עם פריטה אקוסטית וליין מלטף. השפעות של Queen מורגשות היטב ב-"Open Your Eyes" בזכות מלודיית השירה, המקהלות בסוף ואפילו יחד עם הפגנת גיטרות בסולואים נמשכים. דווקא מהמקומות הכואבים ביותר צומחים דברים יפים. היוצרים מבינינו מכירים את ההרגשה, השירים הכי טובים שלנו נכתבים כשרע לנו, דווקא בתקופות האלו אנו מתעלים על עצמנו.
גם Oliva, שאיבד את אחיו (וחברו ל-Savatage) בתאונת דרכים מוכיח את זה. המוזיקה שלו כאן שלמה עם עצמה - מה שלא היה קיים באלבומי הסולו הקודמים - והשירים מוקדשים לאחיו המת, כמו בכל הוצאה שלו מאז התקרית. אפילו בשם הפרויקט מונצח הכאב הזה, ואין ספק ש-Oliva מתעלה על עצמו ו-"מעז יצא מתוק", גם אם שולם מחיר כבד מאוד עבור ההתעלות הזו. אז כן, אני מאוהבת! מי שראה אותי מיד לאחר שמיעת האלבום לא הבין מה פשר החיוך המרחף על פניי. זו אורגזמה מוזיקלית למשעי ומתנה נפלאה להתחיל איתה שנת מטאל חדשה. Global Warning אולי לא יגרום לי לרוץ לקנות שקיות נייר למען איכות הסביבה, אבל בהחלט גרם לי להעריץ את האיש, קולו ופועלו. ניתן להתחבר לאלבום הזה מכל מיני מקומות וסגנונות - מעריצי Savatage ללא ספק יאהבו את זה, אבל גם אלו שבאים מפאתי המטאל, מעריצי אולדיז בנשמה ואפילו חובבי מוזיקה לסרטים ימצאו כאן גן עדן קטן.
|
