|
21/04/2009
Mastodon - Crack The Skye
מאת: אלון מיאסניקוב
אני שונא קונצנזוס, אבל חייב לומר שבינתיים הקונצנזוס לגבי אלבומה החדש של Mastodon די מצדיק את עצמו. נכון, זה אלבום מלודי יותר ממה שהלהקה עשתה בעבר, נכון, הוא מתרחק משורשי הסלדג' והקור שלו, אבל בסופו של דבר החבר'ה האלה יצרו כאן אלבום מטאל חכם, מנוגן היטב, עמוק, כזה שימצא חן בעיני גם מי שמגיע מחוץ לז'אנרים, דבר שרק להקות כמו Tool מצליחות לעשות. את Mastodon הכרתי מזמן, קיבלתי את האלבום הראשון שלה מחברת התקליטים Relapse, וכבר אז היה ברור לי שלאיזושהי רמה של גדולה היא כבר תגיע, אם בזכות יכולת הנגינה המדהימה של חברי ההרכב, אם בזכות הגישה השונה והמקורית למוזיקה, ואולי רק בגלל העובדה שהם פשוט יודעים לכתוב שירים.
Leviathan פחות או יותר גרם לרוב העולם להבין מה שכבר ניחשתי, הריפים ששאבו מ-Black Sabbath לצד השפעות פסיכודליות מהרכבי פוסט-מטאל כמו Neurosis, ליכלוך אלטרנטיבי של ה-Melvins וגם הארד רוק מסורתי. אבל לא נראה לי שאנשים העריכו שהלהקה תגנב כל כך מהר על ידי הלייבל Warner, שלא ממש ידוע בלהקות המטאל שלו. אם האלבום הקודם של הלהקה, Blood Mountain, היה זה שחצה את הדרך לכיוון שירה נקייה יותר, יותר יסודות פרוגיים ויותר מלודיות, הרי ש-Crack The Skye, בהדרכת Brendan O'brian - מי שהפיק בין השאר את Ten של Pearl Jam ואת האלבום האחרון של AC/DC - לוקח את הלהקה לכיוון שחוצה את הגבול העדין בין פרוג לבין הארד רוק אמריקאי גרנג'י בסגנון Tool.
גם הפעם מדובר באלבום קונספט, כששם האלבום מגיע משמה של אחותו של המתופף הגאוני של הלהקה Brann Dailor, שהתאבדה בגיל 14, ולכן גם האיות של המילה Skye, רק שהלהקה לוקחת את הרעיון לכיוון אדם חסר רגליים שהדרך היחידה שלו לנוע היא באמצעות מעוף אסטרלי חוץ גופני. משם זה הולך אל הנזיר רספוטין, השטן ועוד רבים וטובים. מוזיקלית יש כאן כל מה שתיארתי, החל מהגרנג' הכבד של "Oblivion" הפותח עם הפזמון הקליט, ועד "Quintessence" המורכב והפסיכדלי. להבדיל מ-Dream Theater למשל, שנוטעים את הפרוג שלהם ביכולת נגינה ווירטואוזית וסולואים של קלידים וגיטרות, הפרוג של Mastodon מבוסס על מורכבות מוזיקלית, עושר של כלים, והלחנה לא פשוטה, כשווירטואוזית מגיעה בעיקר מכיוונו של Dailor, אחד המתופפים הטובים ביותר שפועלים כיום.
גם הפעם הלהקה מחדירה לצד ההשפעות מ-Black Sabbath גם השפעות אוריינטליות משהו, כששיר כמו "Ghost Of Karelia" שואב ישירות מ-Tool עם קצת תחושה של הפוסט-מטאל של Isis אי שם באמצע. אין ספק שהסאונד העבה והעמוס שנותן להם O'brian לצד מאסטר של Bob Ludwig הוותיק תורם את חלקו למארז הכולל, זה גם מגיע עם עיצוב מרהיב כרגיל של Paul Romano, האמן הקבוע של הלהקה, שבעצמו מהווה חלק מהתחושה שזה לא עוד דיסק מוזיקלי, מדובר בפיסה של Art, מוזיקה חכמה וכבדה לצד עיצוב וויזואלי שלא נופל ממנה בהרבה. מובן ששני שירים יזכו להרבה תשומת לב, ואלו "The Czar" בן עשר הדקות ו-"The Last Baron" שמסיים את האלבום ב-13 דקות שעוברות מפסיכדליה למטאל וחזור, עם הרבה פיתולים באמצע. אבל האמת היא שאין ממש רגע חלש באלבום. הוא אמנם ידרוש ממכם לא מעט האזנה ממושכת, אבל אף שניה לא תהיה מיותרת. גם מי שהתנגד לכיוון המלודי יותר שאליו הלכה Mastodon יתקשה לא להישאר משוכנע ממה שחבריה עושים כאן, ללא ספק מתחרה ראשוני לאלבום השנה.
|
