|
13/06/2010
Stone Temple Pilots - Stone Temple Pilots
מאת: אלון מיאסניקוב
אני חייב לומר משהו לזכות האמריקאים, למרות שמדובר בעם שהשמנת יתר היא בשבילו ספורט לאומי, שילדים יכולים לרכוש בה כלי נשק באותה קלות שבה ניתן לקנות ריזלה בפיצוציות בארץ, ושמבחינה מוזיקלית American Idol, Glee, Hanna Montana ו-Lady Gaga הם הדבר הגדול ביותר, משהו אחד כן עומד לזכותם - הם יודעים מתי אפשר לבטוח ביסודות הטובים והמוצקים של רוק-מטאל מסורתי, ולעשות מוזיקה איכותית שלא בנויה על אפקט זעזוע או יחסי ציבור. Stone Temple Pilot היא דוגמא מושלמת לכך.
הלהקה הוותיקה, שהתחילה דרכה עוד ב-1992 עם האלבום Core, אולי נחשבה בתחילת דרכה בעיקר כחקיינת Pearl Jam, בעיקר בגלל קולו של הסולן Scott Weiland, הפכה במהלך השנים לאחד ההרכבים המוערכים ביותר בעולם הרוק האמריקאי. השילוב של הלהקה של הארד רוק אמריקאי מסורתי ומבוסס בלוז עם אנרגיות של פאנק ומלודיות ווקאליות פסיכדליות - כל זה הפך את האלבומים שבאו לאחר מכן למוערכים ע"י המבקרים והצלחות מסחריות לא קטנות. דיי מהר נכנסו לתמונה - כמו עם להקת גרנג' ענקית אחרת, Alice In Chains - הסמים, והבעיות הגיעו במהירות. Weiland הפך למכור קשה להרואין, וזה פחות או יותר גמר את הלהקה.
קצת רקע כדי להבין מי זה Weiland, מלבד היותו גאון מופרע - מדובר בבחור שסובל מהפרעה דו קוטבית מתקדמת, מכור לסמים במשך תקופה ארוכה, שאחיו הצעיר, Michael, נפטר ממנת יתר ב-2007. תוסיפו לזה את העובדה שהאדון עומד בפני גירושין מספר שלוש, ואתם יכולים להבין שמדובר במפוצץ להקות סדרתי. זו כנראה הסיבה שמשם Weiland המשיך, כפיל בחנות חרסינה, אל תוך Velvet Revolver - הרכב העל של Slash שחיבר את השניים עם עוד שני יוצאי Guns N' Roses. ההרכב הספיק להוציא 2 אלבומים לפני ש-Weiland שוב פירק את התא המשפחתי, האישי וזה של הלהקה. אך לפחות הפעם המשיך ישירות לתוך הקמבק של להקתו, שמאז 2003 לא הייתה בסביבה.
2010 ואלבום חדש - כפי שנהוג באלבומי קאמבק חגיגים מדובר באלבום Self-Titled, כלומר כזה הנושא את שם הלהקה כשם האלבום, ולמרות שהוא לא מחדש או מפתיע, בהחלט מדובר באלבום רוק איכותי, בועט, כזה שלא מתחסד או מחפש לרצות אף אחד, ומכאן נובעת חלק מההערכה הראשונית שלי ללהקה. בימים שבהם כל ילד אמריקאי \ בריטי \ שבדי זב חוטם מילל לו בכאב תוך כדי פריטה עדינה על גיטרה אקוסטית בהרכב אנטי-פולק שקר כל שהוא, או לחלופין איזה בריטי עם פוני הולם בגיטרת הווינטג' שלו עם אובר-דרייב מיושן ומוכר מיליון אלבומים - מגיעים ה-Stone Temple Pilots, ובאלבום מופק ונקי לחרדת אנשי הפוסט-פאנק, ופשוט מראים איך כותבים שירים טובים.
החל מ-"Between The Lines", הסינגל הראשון מהאלבום, בעל אנרגיות הפאנק, שגורר את ה-British Invasion באלימות לעשור הנוכחי, דרך "Huckleberry Crumble" בעל הנטיות הבלוזיות, עם סאונד גיטרות לס פולי לם. "Hickory Dichotomy" הוא אולי הסינגל המתבקש ביותר באלבום, ואני מניח שגם יגיע לזה, מדובר בשיר בעל שורשים אמריקאים אופיניים, עם גיטרות סלייד בלוזיות, שעליו מורכב הפזמון הקליט וה-Up-Beat של Weiland, שמראה כאן מה המרכיבים שעושים ממנו סולן גדול של ממש. זה ממשיך בכיוונים האלה, עם רגעים קצת יותר רוקנ'רולים דוגמת "Petticoat" ו-"Hazy Days" שבהחלט מקרבים ל-Led Zeppelin עם הבעיטות הדיסטורשניות, והשירה המוחצנת של Wieland, ורגעים כמו "Cinammon" שהולכים לכיוונים ניו-וויבים השואפים קצת מ-Joy Division.
בסך הכול, למרות שיש כמה שירי Filler לכאורה, קשה לי לומר דבר רע על האלבום הזה. בגדול ההרכב מוכיח שההצלחה של הגראנג' לא הייתה טעות, והעובדה שההרכבים הגדולים, דוגמת Pearl Jam, Alice In Chains ועכשיו גם Stone Temple Pilots, הוציאו בשנה האחרונה אלבומים טובים בכמה דרגות ממרבית אלו של הרכבים צעירים ועמוסי הייפ יותר - מהווה הוכחה ניצחת לכך שרוק \ מטאל בסיסי טוב, הוא לפעמים כל מה שצריך.
|
