חברת תקליטים:
הסטליסט:
Observation Two |
1.Forest of October |
2.Advent |
3.April Ethereal |
4.The Moor |
5.Wreath |
6.Hope Leaves |
7.Harlequin Forest |
8.The Lotus Eater |
9.CD |
Disc 1 |
1.The Leper Affinity |
2.Bleak |
3.Harvest |
4.The Drapery Falls |
5.Dirge for November |
6.The Funeral Portrait |
7.Patterns in the Ivy |
8.Blackwater Park |
Disc 2 |
1.Forest of October |
2.Advent |
3.April Ethereal |
4.The Moor |
Disc 3 |
1.Wreath |
2.Hope Leaves |
3.Harlequin Forest |
4.The Lotus Eater |
ציון: 09/10
16/01/2011
Opeth- Live Concert at the Royal Albert Hall
מאת: מורן פריאל
מודעות עצמית היא אחד הכלים החזקים ביותר הנתונים בידיו של פרפורמר בנוסף לכישרון בו בורך. היכולת של אמן לזהות כיצד הוא נתפס בעיני הגרעין הקשה של מעריציו ושל הקהל הרחב והפוטנציאלי מאפשר לו לבצע החלטות אמנותיות, עסקיות ואפילו אישיות באופן מוצלח יותר על מנת לקדם את ענייניו. הדי.וי.די החדש של אופת' ממצב אותה כמופת של אותה מודעות עצמית המתבטאת בכל ההחלטות האמנותיות והעסקיות שמלוות את הקריירה שלהם (ואת ההוצאה האחרונה שלה). הופעת ענק של כשלוש שעות ברויאל אלברט הול בלונדון, אותו מבנה גרנדיוזי ומפואר בן 130 שנה והיכן שהופיעו גדולי להקות הרוק של כל הזמנים כגון לד זפלין, הביטלס, הנדריקס וכמובן דיפ פרפל (באחת ההופעת הידועות שלהם אי-פעם), היא הצהרה מכוונת ומודעת של אופת' על עצמם כנכס החדש בפנתיאון המפואר של אגדות הרוק האירופאיות. מספיק להתבונן בעיצוב העטיפה והתמונות הפנימיות (שניהם מחווה לדיפ פרפל), הכוללת את הכותרת XX Evolution ומצהירה על האלבום "Blackwater park" מלפני עשור כ"קלאסיקה מודרנית" על מנת להבין שאופת' באו לתבוע את מקומם החדש כסופר-סטארס לא רק במונחים של ז'אנר המטאל הקיצוני אליו הם משתייכים באופן מובהק, אלא כאגדת רוק בהתהוות, נקודה. מישהו אמר קובי פרץ בהיכל נוקיה?
ב 5 לאפריל 2010 אופת' התכנסו יחד עם כ-5,000 איש ב"רויאל אלברט הול" בלונדון כחלק מסיבוב ההופעות האחרון שלהםEvolution xx: an Opeth anthology , החוגג 20 שנה לקיום הלהקה. התכנית האמנותית של הערב כוללת שתי הופעות נפרדות, המבוצעות בהפרש של 20 דקות האחת מהשניה:
החלק הראשון כולל ביצוע באורך מלא של האלבום החמישי והמצליח ביותר שלהם עד היום "Blackwater park" מתחילתו ועד סופו פלוס כל קטעי המעבר האינסטרומנטליים ומינוס ההתבדחויות, השנינויות והתקשורת עם הקהל בין הקטעים בהן ידוע הסולן והמוח מאחורי הלהקה, Mikael Akerfeldt. בהתחשב בהצהרת הכוונות כלפי ההופעה קל להבין מדוע הלהקה בחרה לבצע דווקא את האלבום הזה לכבוד ההופעה החגיגית. מלבד הסמליות שבבחירת אלבום "אמצע הדרך" של הקריירה הארוכה שלהם (אלבום חמישי מתוך תשע, בינתיים) "בלאקווטר" מסמל יותר מכל אלבום אחר את ההתפתחות שהלהקה עברה ועדיין עוברת, הן מבחינה מוזיקלית (נגינה משופרת וסאונד פורץ דרך בניצוחו של המאסטרו סטיבן ווילסון) והן מסחרית (מעל 100,000 עותקים בארה"ב בלבד). הציפייה וההתרגשות גוברת כשלראשונה בתולדות הלהקה ניצב מאחוריהם מסך לדים ענק המציג את סמל הלהקה באור בוהק ומלא נצנוצים. כאשר אופת' עולים לבמה הענקית ופותחים את הערב עם המנגינה האפית והסוחפת של "The lapper affinity", לא עוברות 2 דקות ומתחילה שרשרת לא צפויה של פאשלות, אי-דיוק בנגינה ומספר בעיות טכניות אשר ילוו את שלושת השירים הראשונים בחלק הראשון וחלק מהשירים האחרונים בחלק השני. חייבים להודות שהטעויות קצת משעשעות כאשר מדובר בלהקה כה ותיקה ומקצועית כמו אופת', טעויות אשר ניתן לייחס בעיקר להתרגשות מהמעמד הרם בו הם עומדים בזמן צילום ההופעה לדי.וי.די הנוכחי (מיקאל אף התייחס לאותן שגיאות בסקשן הראיונות בדיוידי וצייןן שזו "ההופעה החשובה ביותר בתולדות הלהקה, גם אם לא מבחינת הנגינה"). גם "Bleak", השיר הבא והדבר הקרוב ביותר ללהיט שיש ללהקה זוכה לביצוע בינוני בזמן שמיקאל מתבלבל במילים ותפקידי הגיטרה רחוקים מלהיות מדויקים. את האפיזודה הלא מחמיאה של ההופעה חותם ביצוע הזוי וסתמי של אחד השירים המרגשים והיפים של הלהקה, "הארווסט". נדמה שהרצון לעבד חלק מהשירים מחדש כך שיתאימו להרכב הנוכחי של הלהקה פלוס הקלידן פר ווייברג לא היטיב עם הלהקה שהפכה את היצירה הנוכחית לשיר חתונות היישר מהכנסיות של לאס ווגאס וחלק מהשירים האחרים למלאי שטיחי סאונד לא ברורים (ולא קשורים) ברקע. הגאולה מגיעה עם שרשרת ביצועים מתוקנים ומוצלחים לשאר שירי האלבום, החל באחת היצירות המעניינות והמיוחדת של אופת' The drapery falls" ", Dirge for November" " ו- "Patterns in the Ivy" המצמררים והדיכאוניים וסיום אנרגטי ומוצלח במיוחד של שיר הנושא.
החלק השנישל הדי.וי.די החגיגי שלפנינו מורכב ממדגם מייצג וכרונולוגי של הרפרטואר שלהם. שיר אחד מכל אלבום שהוציאה הלהקה מאז אלבום הבכורה של ב- 1995. החל מ- "Forest of October" המוקדם איתו הם פותחים ולאורך קלאסיקות אופת'יות כגון "The Moor" ו- "Wreath" , הפותחים את Still life" " ואת "Deliverance" בהתאמה, אופת' מזכירים לנו שגם אם הם מעולם לא היו ידועים כחיות במה במובן הקלאסי עדיין מדובר בלהקת רוק (טוב נו, דת' מטאל מלודי) מדרגה ראשונה: השירים מבוצעים באופן מדויק, אנרגטי ,אמין המאפשר ביטוי רחב יחסית לתוספת האחרונה של הלהקה, הגיטריסט Fredrik Akesson (יוצא להקת Talisman), שמוסיף סאונדים שונים לתפקידי הגיטרה המקוריים. גם תפקידי הבאס והתופים זכו לטיפול מלכותי ומקבלים ווליום ונפח מדוייקים התורמים משקל רב לחבילה הכוללת. ידידנו מיקאל חוזר לעצמו כפי שקהל מעריציו מכיר אותו ומנצל כל הפסקה ומעבר בין שירים על מנת לשעשע את הקהל בכל מחיר, כולל שטף קללות בלתי-פוסק, סיפורים על מר ווילסון ובדיחה ממש גסה על חשבון הרגלי האוננות של אריק קלפטון. לאחר השיר המלנכולי Hope leaves" " אשר זוכה לביצוע מלטף מגיעים "Reverie\Harlequin forest" המצוין שגורם לך לרצות לקום מהספה ולדפוק את הראש ברסיבר ו- "The lotus eater" מתוך האלבום האחרון שחוץ מהגיטרות ששבקו חיים במהלך נגינתו, נותן לאולם האלברט הול את הכבוד המפוקפק להיות הראשון שמשמיע בו בלאסט-ביט אימתני (מאת האדם\מכונה Martyn Axenrot). בכך, למעשה, סוגרים אופת' את המעגל הכרונולוגי בו התחילו את חלק זה.
יש משהו מרתיע בלהקת מטאל שצומחת ומגיעה למעמד שכזה. קריירות של אין-ספור להקות רוק ומטאל בעבר נפלו, לפחות מבחינה אמנותית, בדיוק בשלב בו נפתחו בפניהן השערים להכרה רחבה יותר, תפוצה כלל-עולמית ודולרים בשפע. נדמה שהדי.וי.די שלפנינו מציג להקה אשר עומדת בדיוק על קו התפר הזה- מצד אחד מפגן ראווה של קריירה עשירה ומרשימה הנמתחת על פני עשרים שנים של יצירה אינטנסיבית הכוללת התפתחות מוזיקלית והפקתית חוצה-ז'אנרים וסאונד ומהצד השני דרישה להכרה כלהקת רוק'נ'רול לגיטימית הנהנית משפע כלכלי אותו הרוויחה במו מיתריה. יאמר לזכותה של אופת' שנכון לעכשיו היא נעה במיומנות לוליינית על אותו קו, ובכך נהנית משני העולמות. 20 שנה לאחר שהוקמה היא נמצאת בכושר שיא ובמומנטום אדיר ובינתיים, לנו נותר רק ליהנות מהופעה כפולה ומשובחת של אחת מלהקות המטאל הקיצוני השונות והמיוחדות אי-פעם.
|
