|
02/04/2004
Mayhem - Chimera
מאת: יונתן
הו, מייהם. יש להקות שלהציג אותן יהיה מיותר. אם אתם לא מכירים את מייהם, אז ללא ספק יש כאן איזושהי בעיה. מדובר באחת הלהקות החשובות ביותר בעולם הבלאק מטאל, אחת הלהקות שעיצבו את צורתו המוכרת לנו כיום ואחת הלהקות הקיצוניות ביותר שידע הז'אנר הזה מעולם. כמרבית קהל הבלאק העולמי, גם אני נמנה על מעריציו המושבעים של אלבום המופת De Mysteriis Dom Sathanas, אך לאחר אלבום זה הפסיקה הלהקה לדבר אליי.
כן, Wolf's Lair Abyss היה מיני-אלבום נחמד, אך לא מצאתי בו הרבה יותר מכך, מה גם ששירתו החולנית של Maniac באותו האלבום הטרידה אותי לא במעט. אז בא Grand Declaration of War האוונגרדי, שגם הוא לא צד את אוזני במידה מרגשת במיוחד. על כן אני מודה שכאשר באה ההכרזה בדבר אלבומם החדש של חבורת האקסטרימיסטים הנורווגים הללו הייתי סקפטי במקצת. הלהקה תיארה את Chimera בתור אלבום בסיסי ונוקשה הרבה יותר ממה שעשו בזמן האחרון. הגדרה זו נשמעה לי בעיקר כמו חזרה ל-Wolf's Lair Abyss, מיני-אלבום שחיבבתי אך לא הערצתי.
ובכן, יש להציב אנשים סקפטיים כמוני במרכז העיירה ולסקול אותם באבנים, מהסיבה הפשוטה שספקנותי לא היתה יכולה להיות פחות מוצדקת: Chimera הוא הדבר הכי טוב שמייהם הוציאו בעשר השנים האחרונות. זהו לא סתם עוד אלבום בלאק מטאל, זוהי יצירת מופת מהשורה הראשונה.
למען האמת, אודה שאני מתקשה בכתיבת סקירה זו. אני מקשיב לאלבום המדהים הזה מדי יום, לפחות פעם אחת, כבר כמעט שבועיים, ועדיין קשה לי לתאר במילים את הגאונות המוזיקלית שמציפה את אוזניי כשאני שומע אותו. מתוקף היותו אלבום שבאמת חוזר הרבה יותר לשורשיה הברוטליים של הלהקה, ניתן אמנם להשוות את הסאונד הכללי של Chimera לכמה להקות בלאק אחרות (בעיקר Satyricon מתקופת Rebel Extravaganza, ולו רק בגלל ההפקה החדה כתער של האלבום), אך המוזיקה עצמה היא בסופו של דבר מקורית כל כך שקשה להשוות אותה למשהו מוכר. מייהם מצליחים במקום בו להקות רבות אחרות נכשלות, ויוצרים בלאק שלוקח את האווירה והסאונד שלו מהבלאק הנורווגי המסורתי, אך משלב בו אינספור רעיונות כתיבה חכמים. מייהם דואגים לשמור כאן על מוזיקה אגרסיבית ביותר לאורך כל 44 הדקות המרכיבות את האלבום, וגם בקטעים בהם הלהקה לא מפציצה במקצבי blastbeats מטורפים, הגיטרות הכבדות, הבס העצבני של האלבום, וצווחותיו האגרסיביות של Maniac, תורמים כולם ליצירת אלבום אווירתי, כועס ועוצמתי.
אז, רק אבהיר זאת שוב, בשביל כל מי שחשש מאיך שהאלבום הזה עלול להישמע: ב-Chimera מייהם אמנם מפגינים כישורי כתיבה ונגינה יוצאים מן הכלל, אך הם לא מנסים להישמע מיוחדים, אוונגרדיים, או שוברי מוסכמות. נא לא לפרש זאת, חלילה, כאילו מייהם איבדו את מקוריותם ועברו לנגן בלאק סטנדרטי וחסר השראה. חס וחלילה וחלילה וחס ושוב חלילה. ועוד פעם אחת. מייהם מנגנים פה בלאק מטאל שובר וחסר פשרות, אך לא "רגיל" בשום צורה. כמות הרעיונות החכמים שמייהם משלבים בדקה נתונה של מוזיקה מתחרה בזו של גדולי הממציאים המוזיקליים של המטאל בימינו. הלהקה מצליחה להפגין שימוש חכם ומגוון בכלים שלה על מנת לשמור על מוזיקה מענינת שלא משעממת את האוזן, תוך שמירה על מוזיקה שבאופן יחסי די קל להתחבר אליה ולדפוק את הראש כמו שצריך. המוזיקה של מייהם מחדשת בהרבה, אבל היא לא מצריכה ראש פתוח, ובזה יש בהחלט משהו יפה. אני באמת מאמין שמעטים הם מעריצי הבלאק שלא יהנו מהאלבום הזה.
כפי שהורגלנו בשנים האחרונות, גם ב-Chimera מפגינים כל חברי הלהקה כישרון אמיתי בנגינתם/שירתם. על תיפופו המרשים של Hellhammer כנראה אין בכלל צורך לדבר, אך אולי כדאי לציין שמדובר באחד המתופפים שהגדירו למעשה את סאונד התופים בבלאק מטאל. הבחור מייצג זן שלם של מתופפי בלאק שהם מבין המתופפים המרשימים ביותר שניתן למצוא, הן מבחינת טכניקה ומהירות והן מבחינת הכתיבה שלהם. הדרך בה בוחר הלהאמר בדיוק כיצד לנצל כל אלמנט שבמערכת התופים שלו על מנת להעשיר את המוזיקה בכל דרך אפשרית היא מרשימה באמת. זה יכול להתבטא ב-drumrolls המפורסמים שלו, שהשימוש התכוף והעמוס שלו בהם מוכר לנו כבר מימיה המוקדמים של מייהם, או בשימוש שלו במצילות על מנת להדגיש את המהלך הקצבי של ריף מסוים בגיטרות. בקיצור, מתופף גאון.
תפקידי הגיטרות של Blasphemer מהווים כמובן את עמוד השידרה המוזיקלי של האלבום, והם עושים זאת בצורה מוצלחת במיוחד. פירוט של הדרך בה תורם Blasphemer את שלו יהיה טכני ומתיש, אך ניתן לומר בקצרה כי הוא נע ללא הפסקה בין סגנונות נגינה מרובים ומעניק לאלבום צליל מגוון ומתוחכם שלא פוסק לשנייה. נושא מיוחד אצל מייהם שאני חש שיש להקדיש לו קצת מילים הוא צליל הבס הבולט שלהם. כבר מהמיני אלבום הראשון של הלהקה, Deathcrush, הסתמנה מייהם בתור הלהקה בעלת צליל הבס הבולט ביותר בבלאק מטאל. העובדה שמייהם התחילה כלהקה בעלת צליל בס בולט מאוד אינה מפתיעה, שכן מייהם כתבו חומר בהשראה ישירה מלהקות הת'ראש של שנות השמונים, כמו Bathory או Venom, שצליל הבס היווה גם אצלן מרכיב חשוב מאוד. מה שמפתיע הוא שצליל הבס הזה שרד אצל מייהם עד היום, לאחר תקופה ארוכה בה להקות בלאק רבות הזניחו את האינסטרומנט הזה בצורה קשה.
כאמור, Chimera מצטיין בכמה תפקידי בס מיוחדים למדי, המבוצעים ע"י Necrobutcher. בשירים כמו Dark Night of the Soul או Impious Devious Leper Lord מקבלת גיטרת הבס את תפקיד הכלי המוביל בחלקים מסוימים, ובשירים אחרים היא מקבלת תפקידי ליווי מעניינים שחורגים מהתפקיד המקובל של נגינה צמודה לגיטרות. אפילו על השירה של Maniac יש לי רק שבחים הפעם. בניגוד לשירתו המצמררת בעבר, הפעם Maniac אמנם צורח כמו נבלה נגועת כלבת, אך במינון הנכון, צרחות קצרות ולעניין, ולא צרחות ארוכות, מזעזעות, והרבה פחות מובנות.
לסיכום העניין, מייהם באמת התעלו על עצמם כאן. הם מציגים מוצר שכל צליל בו מחושב היטב, ושנשמע פשוט כמו בלאק מטאל שהוא מצד אחד מאוד מיוחד, ומצד שני שומר על הסאונד האופייני לסגנון הקיצוני הזה. Chimera הוא אלבום שמציג שוב את מייהם בתור אחת הלהקות החשובות ביותר שקמו בעולם הבלאק מטאל. מייהם לעולם לא מפסיקה לחדש, והאלבום הזה קנה לעצמו אצלי מעמד של האלבום החשוב הראשון של 2004, בתחום הבלאק מטאל. פשוט תענוג לדעת שיש עוד להקות שעושות את מה שהן עושות כל כך טוב. רוצו לשמוע את Chimera ברגע זה, כי ככה בלאק מטאל מודרני צריך להישמע.
|
