|
14/02/2012
Oakenshield - Legacy
מאת: בן אסטרכן
נדמה שכיום הזרם הפאגאני הפך לטרנד בין להקות מטאל. לאחר שלהקות כמו Arkona, Turisas, Korpiklaani, Ensiferum ו- Finntroll הפכו לדבר הכי פופולארי מאז לחם פרוס, היה זה רק עניין של זמן עד שנוכל לראות חקיינים ולהקות חדשות בז'אנר. אף על פי כן, העלית של המטאל הפאגאני\ויקינגי שמרה על מקומה בקשיחות, להקות כמו Falkenbach, Skyforger, Negura Bunget ו- Menhin, גם כשהז'אנר שלה לא היה פופולרי כמו היום, אך כעת היא מוצפת בחקיינים ולהקות חדשות בז'אנר. אחת מהן היא הלהקה הבריטית החדשה, Oakenshield. Oakenshield היא הילד הממזר של שתי להקות, האחת שייכת לזרם המיינסרימי של הפולק מטאל, האחרת לזרם המטאל הפאגאני\ויקינגי מחתרתי יותר, אך למרבה הצער, זה מרע לשתיהן.
Ben Corkhill, האיש מאחורי Oakenshield, מתגאה בעצמו על ייחודה של הלהקה. הבעיה היא, שלפחות באלבום הזה, Legacy, אין יותר מדי ייחוד, בלשון המעטה. לאחר אינטרו קצר, המאזין מופגז בקלישאות מטאל פאגאני, שלא מיושמות באופן משמעותי או מועיל. כבר מהשיר הראשון, נעשה השימוש המרגיז ביותר בכלי נגינה בסגנון פולק בכל ההיסטוריה המודרנית. אני לא יודע מי הוא Ben Corkhill, אבל מישהו צריך לקנות לבחור דיסק של Skyforger או, לעזאזל, דיסק של Arkona ליום הולדתו, וללמד אותו להשתמש בנגינת כלים בסגנון פולק. אפילו אם הקטעים מנוגנים היטב בחלק מהמקומות, השימוש המוגזם והלא נוח בהם הורג את תחושת ה"המנון" שהשיר אמור לקבל כביכול. בנוסף לזאת, Ben Corkhill, באומרי תחושת "המנון" הכוונה היא לא לשימוש בפזמון על מנת ליצור שירים סמי-קליטים, Primordial זה המנון, חלק הזמרה ב- Creeping Death של Metallica הוא המנון, והמוזיקה באלבום Legacy היא פשוט גניבה מגושמת של ערבוביית מוזיקה תרבותית.
לא נעים לי לכתוב ביקורת כזו על להקה בתחילת דרכה, ולהנחית עליה כאלו מהלומות, אך זוהי המציאות. Oakenshield, על אף מקצועיותה, היא שילוב חסר השראה ומשמים של להקות כמו Falkenbach ו-Primordial, עם מעט יותר קלידים ופחות עוצמה. אני חושב שהעניין כולו פשוט משעמם. הקסם של להקה כמו Falkenbach, אחת ההשפעות הגדולות של Oakenshield לדעתי, היא היכולת לגוון ולהישאר מעניינים. יש להם שירים אפיים כמו " When Gjallarhorn Will Sound…", ושירים פחות מלודיים אך נהדרים כמו " Where Blood Will Soon Be Shed". המסורת של Oakenshield, לעומת זאת, היא ערבוביה מתמשכת של אותם שירים מאולתרים חסרי מקוריות ועוצמה.
זו הבעיה העיקרית שלי עם Legacy. ככלות הכול, הוא לא אלבום נוראי. אם הייתי שומע אותו מתנגן בבר לא הייתי בורח החוצה, והוא לא גרוע כמו Lulu, פשוט לא כיף להאזין לו בשום צורה. השירים מרגישים חסרי טעם, כל הכוח הרגשי שמתלווה בדרך כלל למטאל פאגאני אבוד בתוך בלאגן ההשפעות התרבותיות, והמלודיות תפלות ולא מחדשות דבר. זה אלבום של 5\2, לא כמו אלבום 5\1 בו המאזין צורח מתסכול ומקווה שחברי הלהקה יבכו כל לילה על פשעיהם נגד המוזיקה, אך זה גם לא מאמץ שהתפקשש מעט כמו באלבום של 5\3. זה פשוט אלבום מטאל פאגאני חסר תועלת ומשעמם, גם אם מקצועי ומופק היטב.
|
