|
16/08/2012
Anathema - Weather Systems
מאת: אלי גרוסמן
לפני מספר שבועות התכנסנו, אנשי צוות האתר, למפגש שכלל בעיקר צחוקים, בירות, פיצה וענייני מטאל למיניהן. אחד הנושאים שדנו בהם במסגרת המפגש היה: מה נכלל בקטגורייה של "מוזיקת מטאל" ומה לא - האם רוק אלטרנטיבי וגראנג' בסגנון של: Foo Fighters, Faith no more נחשבים מטאל? וכיצד הייתם מגדירים להקות Industrial כמו: Nine inch nails? ובכן Anathema היא דוגמא נהדרת ללהקה שכבר כעשור איננה יכולה להכלל בתוך ז'אנר המטאל, אך עם זאת קהילת המטאל ממשיכה לכלול אותה כחלק ממנה כחסד על נעוריה ועל המוזיקה המשובחת שהיא יוצרת לאורך השנים.
למי שלא הכיר את Anathema עד היום, להלן תמצית סיפורה:
הלהקה הוקמה בשנת 1990 בעיר ליברפול ונחשבת (יחד עם My Dying Bride) כאחת מחלוצות ה-Doom-Death Metal. אחרי מספר שינויים בהרכב לאורך השנים, שכלל, בין היתר, חילופי פרסונות בין Anathema ולבין My Dying Bride, כולל ההרכב הנוכחי את שלושת האחים Cavanagh (וינסנט דניאל וג'יימי) ואת האחים Douglas (ג'ון ולי). עד כה הוציאה הלהקה 9 אלבומי אולפן, 2 אלבומי אוסף ו-2 אלבומים בהם ביצעה הלהקה גרסאות חדשות לשיריה. האלבום Judgment (הרביעי במספר) היווה למעשה את אקורד הסיום של הלהקה בעולם המטאל ואת תחילת דרכה בעולם הרוק האלטרנטיבי-אטומספירי (ויש אף יאמרו אקספרמנטלי). אלבומה האחרון, Weather Systems, מהווה, מבחינה מוזיקלית, המשך ישיר, ולדעתי אף טוב יותר, מאלבומה הקודם We're Here Because We're Here. כמו אלבומיה הקודמים של הלהקה גם אלבום זה הינו אלבום אטומוספירי המעניק למאזין תחושה מלנכולית כמו ביום גשום סגרירי. חלק מעבודת המיקסוס של אלבומה הקודם נעשה בידי האיש בעל הרקורד הלא נגמר, סטיבן וילסון, דבר אשר כנראה השפיע רבות על הסאונד הנוכחי של הלהקה, אשר נשמע בחלקו כאילו נלקח מאלבום משובח של Porcupine Tree. מרבית השירים בעלי תבנית פחות או יותר זהה - פתיחה בסאונד אקוסטי (של גיטרה או פסנתר) והגעה לקטרזיס בפאתוס עוצמתי ובגרוב סוחף המלווה בכינורות ובשירה בקול נקי.
הרצועות הפותחות של האלבום Untouchable Pt. 1 & Pt. 2 מהוות למעשה מקשה אחת בו Vincent Cavanagh פותח בקול נקי מלווה בגיטרה אקוסטית, בהמשך מצטרפות אליהם גיטרות וגרוב מהיר יותר. ברצועה השניה מצטרפת אל וינסנט Lee Douglas אשר קולה (המדהים לדעתי) משלים את האוירה המלנכולית והנוגה. הרצועות הבאות: The Gathering of Clouds ו- Lightning song מהוות אף הן מקשה אחת אשר הינה דואט של וינסנט ולי. קולות השניים, בעיקר ב-Lightning Song, יוצרים הרמוניה מיוחדת במידה אשר כמו ב-Untouchable מקנה אוירה מלנכולית המלווה למעשה את האלבום כולו. The Storm before the calm הינו הרצועה הארוכה ביותר באלבום (9 וחצי דקות) המורכבת בחציה הראשון ממוזיקה אלקטרונית ובחציה השניה חוזרת למוטיב המוזיקלי המוביל את האלבום, הכולל פסנתר המלווה בקולו הנקי של וינסנט אשר נסחפים לתוך פאתוס כינורות וקולות שמימיים.
אז כפי שכבר ציינתי, מטאל ממש לא תשמעו כאן, אפילו לא קמצוץ של גרול או סאונד גיטרה מתכתי. חובבי הלהקה, בעיקר אלו שלאו דווקא התחברו לשנותיה המוקדמות יותר, יתחברו מאוד להערכתי לסאונד שבאלבום ולאוירה שהוא יוצר. ברור לי כי לרבים מכם יהיה קשה להתחבר לאלבום, לא רק עקב היותו לא אלבום מטאל, אלא גם עקב היותו מעט קלישאתי, מתקתק ואולי אף רומנטי. אך אם זאת מדובר באלבום סוחף, מרגש המופק מוזיקלית ברמות הגבוהות ביותר שאולי יצליח במעט לתת לכם תחושה של קרירות וסגריריות בימים בו השמש קופחת עלינו ממעל ללא רחם.
|
