לאתר הרשמי:
חברת תקליטים: הוצאה עצמית
רשימת השירים:
01.Drill
02.No Last Words
03.Demolition
04.Liefest
05.Parasite
06.y Retaliation
07.War Graves
08.In Vain
10/09/2012
Skarthia – Retaliation
מאת: יותם Defiler
Skarthia היא להקת Melodic Death Metal מלונדון, אנגליה. היא במקרה לגמרי מורכבת משלושה חברים בשם אביחי, ספיר ואדם – יהודים טובים מבית טוב, שממש אבל ממש אוהבים מטאל. החבורה החליטה להקליט אלבום בכורה, בלי להתעסק עם שטויות בדרך כמו EP או דמו יקר ולעתים גם מיותר, ולהציג ישר 8 שירים שלמים ומגניבים בתור הפורמט שלהם ככרטיס ביקור. אין פה תירוצים, אין פה השגות או יומרות מיוחדות – יש פה פשוט מטאל על ידי נערים שאוהבים מטאל ואוהבים לנגן מטאל.
נתחיל מהסיבות שכדאי לכם לשמוע את האלבום הזה עוד מלפני ששמעתם איך הלהקה נשמעת, ואז נמשיך. לא כל יום מוצאים שלישייה של דוברי עברית שוטפת בקצה השני של העולם שעושים מטאל. Skarthia החלו לנגן כשהם היו בני 15-16 ביחד, ואחרי שלוש שנות עבודה משותפת החליטו לשחרר אלבום רשמי ראשון. בהתחשב בגילם המאוד צעיר, ובכך שסצינת המטאל של לונדון מתקשה לספור להקות שקטנות יותר מ-Bullet For My Valentine , האלבום Retaliation הוא חתיכת בכורה. הלהקה מורכבת משלושה נגנים כיום, גיטריסטית מוכשרת וצעירה בשם ספיר רג'ואן, בסיסט שמחזיק את האלבום חי ובועט בשם אדם גיגי וסולן / גיטריסט מעולה בשתי ההקצאות בשם אביחי מיירס. ביחד יצר ההרכב הזה אלבום מטאל מלודי מגוון, כבד, ששואב גם מה-Melodic Death Metal הקלאסי יותר וגם מעולם המטאל החדש.
השיר הפותח באלבום – Drill, נפתח עם פתיח מלודרמטי שדועך לנגינת בס בלבד – עד שמתפוצץ בסוף הבנייה כהתקפה מטאלית מצוינת. ריף ת'ראשי שמלווה בבלאסט-ביטים רץ קדימה בזמן שמיירס צורח Get Away מלוא ריאות. החלק הראשון כמו קליעים – מיירס יורה את המילים במהירות של תת מקלע, ועד לבית המושר בלחישות, אבל עד כה הכל תקין ולפני הספר. מה שעושה את המוסיקה של Skarthia מגניבה הוא בחירת הריפים המוקפדת והלחנתם לאין שעור במצוינות מטאלית. ה-Pre-Chorus של Drill בהחלט אחד כזה, פשוט ריף Melodic Death Metal שכל מי שאוהב את הסגנון התגעגע אליו ממזמן. אלה שנרתעים ממלודיה עלולים להיבהל שקולה של רג'ואן הוא זה שמלווה בפזמון עצמו (שילוב מעניין ונדיר בין שירה נשית שיוצאת לא מהזמרת הראשית אלא דווקא מהגיטריסטית) אבל הגיטרות פשוט עובדות כל כך טוב, שמדובר מעבר לשילוב נדיר. גם מיירס וגם רג'ואן – בהתחשב בעובדה שמדובר בחבר'ה צעירים במיוחד – מוציאים פה עבודת גיטרות ושירה שלא תבייש את הגדולות בפירמות (כן, אני מסתכל עליכם In Flames). השיר השני הוא הרבה יותר Melodic Death Metal סטנדרטי, פחות בנייה גרובית ויותר דגש על ריפים משתוללים שיורדים במערבולת מטה. No Last Words נשען על מסורת ה-Death Metal של שבדיה, מ-At The Gates ועד ל-Soilwork. באמצעו של השיר מגיע ה-Breakdown אשר מושך בחזרה את הלהקה לכיוונים, אך הוא מסתיים במהרה ומוחלף ברצף סוויפים. אין פה שום דבר שלא שמענו כבר, אבל זה בהחלט נשמע מגניב.
השיר הטוב באלבום הוא דווקא Demolition – המודרני יותר בחבורה. הוא מתחיל ישר עם ריף מפלצתי וממשיך קטעי Metalcore שנשמעים דווקא ממש מרעננים ביחס לחומר המוסיקלי של שוק המוסיקה המדובר. הצד החיובי ביותר של השיר הזה הוא דווקא חלק ה-Bridge – שכמה שהוא פשוט הוא פשוט צועק את העובדה שככה מטאל מודרני צריך היה להשמע כבר לפני 10 שנים.
המוטיבים האלה נשמרים היטב לאורך כל האלבום – מ-Liefest שמתגלגל בין האינטרו שלוחש Welcome To The Real World – עם מוסיקה ששומעים היטב ששואבת הרבה מ-Lamb Of God דרך All That Remains וכלה באותם In Flames בתקופה הקלאסית שלהם. פה למשל הדגש הוא על פזמוני המטאל הכעוסים בסגנון של Randy Blythe, וזה מה שמיירס מכוון אליו כשהוא צועק It's A Motherfucking Liefest! לעומתו, Parasite שיר שמשלב בדיוק בין No Last Words לבין Demolition – בין ה-Groove Metal לבין Melodic Death Metal דרך כל ה-Metalcore, ומטיבי לכת יכולים לשמוע גם השפעה של Robb Flynn בעבודת הגיטרות. My Retaliation, השיר הכי קרוב למה שניתן לקרוא לו שיר נושא, נשמע כמו השיר הבוגר באלבום, לצד השיר האחרון In Vain – שמשלבים בין ריפים כבדים לבין עבודת גיטרה מלודית יותר. In Vain נחתם עם נעימה אקוסטית קטנה ובעלת אווירה עכורה ומבשרת רעות – שמצד אחד מאד אסטטית ומאד מרגשת, ומצד שני עדיין שומרת את המאזין חובב הז'אנר על קצות האצבעות, די בדומו לסיומת של Perennial Quest של Death האלמותית
לסיכום – האלבום עצמו איננו יצירת מופת – אבל הוא בהחלט מרגיש כמו ניסיון מאד מוצלח, עם דגש על המילה מאד, של אלבום בכורה מטאלי בהפקה עצמאית והפצה עצמאית. אני מאד מקווה שהאלבום הזה יכה גלים – אם לא באינטרנט אז לפחות באנגליה ובאזור לונדון – מספיק כדי לתקצב ל-Skarthia די והותר משאבים, במיוחד מבחינה רוחנית, על מנת להמשיך וליצור מוסיקה שהיא פשוט מרגישה כמו דור ההמשך המדויק ביותר של אמני המטאל המודרניים שאותם אני אוהב, מבלי ליפול מצד לאקספרמנטליות מיותרת, לסאונד מעצבן וכבד, לדילול הריפים לכדי Breakdowns בלבד בין גריינד אחד למשנהו – ועדיין להישאר מספיק מודרניים ועדכניים.
מן הסתם אפשר להתייחס גם לכמה נקודות חלשות באלבום – המיקס שאיננו מאוזן (אבל מאד מרשים להפקה עצמאית בסטנדרט ביתי), הווקאלס של מיירס מצוינים בצרחות הגבוהות ובגרגורים באזור האוקטבה הטבעית שלו – אבל נשמעים מעט מאולצים בנמוכים יותר, ולפעמים הלחנים צפויים מעט יותר מדי – אבל זה הכול נעשה אך ורק מאהבה לז'אנר המטאל, וזה כזכור, ז'אנר שאני אוהב.
|
