|
02/12/2012
Angelus Apatrida - The Call
מאת: בן אסטרכן
ספרד היא לא ממש מעצמה של מטאל. לשכנותיה יש כמה שמות גדולים במטאל הבינלאומי; Moonspell מפורטוגל, Gojira, Gorod, Blut Aus Nord מצרפת והרבה יותר מדי שמות מהשכנים הקרובים בגרמניה ואיטליה. למרות השכנים המופלאים לספרד עצמה אין כרגע יותר מדי שמות בינלאומיים בסצנת הרוק הכבד/מטאל, למרות שמות העבר Mägo De Oz וההרכב החצי מוכר Haemorrhage. Angelus Apatrida אשר מגיעים מ Albacete לאט לאט נכנסים אל המשבצת הנטושה הזאת. רביעיית הת'ראש היחסית צעירה הזאת קמו ב 2002 ועובדים בהתמדה על מנת להניח את שמם על פני מפת המטאל העולמי. המוזיקה של הלהקה היא סוג של ערבוב בין החלקים המלודים והגרוביים של Evile, וקצת מהחלקים היותר ת'ראשיים ווקאליים של Kreator. בחלקים הכבדים אפשר ממש לשמוע השפעות ברורות של Mille Patrozza או Paul Baloff על סולן הלהקה Guillermo "Polako" Izquierdo, שבחלקים הנקיים יותר בשירה שלו מזכיר את השירה הארסית יותר של Megadeth. אבל מעבר להשפעות ברורות, מה השתנה בעצם מאז האלבום האחרון של ההרכב The Call From Clockwork. ? כמה דברים.
מבלי גינונים מיותרים אנחנו מתחילים עם You Are Next, ניתן לשים לב שמבנה השירים והשירה עצמה השתנו מעט. Guillermo אימץ לעצמו מין צווחה גבוהה שבהתחלההייתה די מעצבנת, אבל מתרגלים אליה עם הזמן. מבחינת הכתיבה, הלהקה לא השתנה כ"כ, Thrash וכיף ממש כמו שאלבום ת'ראש קלאסי אמור להישמע. האוירה הנהדרת הזאת ממשיכה גם בשירים הבאים. At The Gates of Hell מתבלט במלודיות ובגרוב שלו, אבל הוא לא פחות מכסח. המהירות חוזרת עם השיר Violent Dawn והכוחניות שהלהקה שומרת עליה במהלך השיר די מרשימה. השיר תופס אותך מהמכה הראשונה על התופים ומהריף הראשון ולא מרפה עד סופו.
בהמשך מגיע שיר טיפה קליל יותר שנקרא It's Rising. לטעמי, קצת חסר טעם ומרגיש כמו חיקוי דליל של Shattered של הענקים Pantera. המלודיות אומנם נחמדות ולא מדובר בשיר נוראי, אבל אין ספק שזה לא שיר שהולך להיכנס לסטליסט שלהם בשנים הקרובות. אך אל דאגה, Blood On The Snow שמגיע לאחר מכן הוא מלודי אך שובר צוואר, שיר Headbanging מצוין, שמאט בחלקים מסוימים אך לא מאבד מומנטום בשום שלב. בנוסף הוא מכיל את אחד הסולואים הכי טובים בכל האלבום.אם כבר דיברנו על הסולואים – אז חובה לשבח את הצמד Guillermo “Polako” Izquierdo ו David G. Álvarez על עבודת הגיטרות המצוינת שלהם, שמשמשת כאחד מעמודי התווך של האלבום.
האיכות נשמרת עם השיר Killer Instinct שמכיל את אחד הפזמונים היותר קליטים בזמן האחרון, פזמון שצמוד אליו מככבים כמה ריפים מהירים ומרסקים - שמשאירים מעט מאוד מקום לנשום. The Hope Is Gone ממשיך לשמור על הקצב המהיר של האלבום ולמרות השם המטעה, אין פה מקום לטעויות – מדובר במפלצת Thrash מהירה ולא בשיר של Slipknot. כראוי לכל להקת Thrash שמכבדת את עצמה, גם AA חייבים שיר בירה באמתחתם, וכזה הוא השיר Fresh Pleasures, שמדבר על ההנאה הגדולה שבלפתוח בקבוק בירה. לטעמי מדובר בשיר טיפה מיותר, שרק פוגע ומוריד מהאוירה ומהעניין של האלבום. המהירות צונחת שוב בשיר Still Corrupt, שלמרות זאת מתגלה כשיר מעולה והמנוני, מצויין להופעות ואף מכיל Groove מוצלח בפזמון עבור כל מי שבקטע.
השיר האחרון באלבום מוכיח את הטענה שלי שבכל אלבום צריך להיות סוגר של 7+ דקות בסופו. האם הלהקה עומדת במשימה בהתאם ללהקות כמו Asphy או Borknagar?? או נופלת במשימה? ובכן למזלנו הם הצליחו להוציא תחת שרביטם שיר מעניין, Thrash ללא כל צל של ספק, שנשבר אל תוך סולוים נהדרים סביבות 4:35 ומכיל גם כמה קטעים אקוסטים מוצלחים. גם פה, הקטעים הקליטים להחליא לא פוגעים באיכות של השיר.
אז מה דעתי לסיכום? אני חושב שמדובר בגדול באלבום חזק, לא מתחרה רציני במשבצת "אלבום השנה", אבל בודאות אחד החזקים והכיפיים שביניהם, שיסב הנאה לרוב המטאליסטים ומדבק בערך כמו AIDS. אבל בניגוד לנגיף – האלבום הזה בטוח לשימוש ומהנה וללא ספק הייתי ממליץ עליו לכל חברי.
|
