תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Desert
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן
חברת תקליטים: Century Media


רשימת השירים:

01.All Is One
02.The Simple Man
03.Brother
04.Let The Truce Be Known
05.Through Fire And Water
06.Fail
07.Freedom
08.Shama'im
09.Ya Benaye
10.Our Own Messiah
11.Children


ציון:

21/06/2013
Orphaned Land - All is One
מאת: חיים וינטראוב


מאז ומתמיד חיפשתי רוק כבד ישראלי. כבר בהיותי רוקיסט צעיר (כשהתחלתי להאזין לרוק כבד קראו לנו "רוקיסטים" – לא היה עדיין דבר כזה "מטאליסט") מאד רציתי להיות גם רוקיסט מושבע וגם ישראלי גאה בחבילה אחת. אבל למרות שזה נשמע כמו דבר טריוויאלי זה ממש לא היה פשוט אי-אז בשנות ה-80'. נאלצתי "להסתפק" בתחליפים כמו "זקני צפת" ו"איפה הילד" שלמרות שכבודם במקומם מונח, לא היו ממש תחת ההגדרה של "רוק כבד" אלא יותר עם גוון רוקנ'רולי צעיר ומחוצף ותו-לא.
בשנות ה-90' כאשר הרוק הכבד הפך ליותר מוכר ולגיטימי בעולם, הופיעו בישראל ניצנים של רוק כבד שדמה יותר לזה האמריקני, בין אם במוסיקה ובין אם בסגנון שהתלווה לשירים. הופיעו להקות כמו "סטלה מאריס" שניגנו עם דיסטורשן וסולואים של גיטרה, עם בגדי עור צמודים ופוזה קשוחה ועם פבלו רוזנברג בעל הקול המצויין בימים שעוד היה עם שיער ארוך וכעס, הרבה לפני שהפך לטרובאדור קרח ורומנטי ומלא דבש עד גועל.

לקראת סיום שנות ה-90' חדרה לחיי להקת "היהודים" בהפתעה גמורה. גם משום שניגנו רוק זועם, מלנכולי וגס עם קולות מחוספסים ומבט שאומר התאבדות, וגם משום שהכרתי את תום ואורית משירותי בצבא ושם בלהקת הגדנ"ע הם התמחו ב"ארץ ארץ ארץ" ו"ירושלים של זהב". היהודים שילבו אג'נדה חברתית ופוליטית בשירים והייתה להקת רוק מוחה ובועטת בסגנון שלא הכרתי בארץ. פוזה של "אין לי פוזה" ומוסיקה רעה. רעה במובן הטוב של המילה. אבל עדיין, כל אלו לא היו מטאל בעיניי. הם היו נסיונות ישראלים מוצלחים יותר או פחות לעשות רוק כבד, אבל היה שם פחות מדיי נפח. מעט מדיי בשר. פחות מדיי מקצבים קטלניים ובאסים שמתחרים בתופים במי ישנה לי את קצב הלב.

ב-2004 הייתה לי התגלות. אני אפילו לא זוכר איך ומדוע אבל גיליתי להקה ישראלית שעשתה מטאל שגרם לי ללחץ בחזה מרוב התרגשות מחד ועונג מאידך. אין כמו הפעם הראשונה בהרבה דברים, וגם בגילויה של להקה שמשנה את חייך. הזיעה הקרה, הנשימה החפוזה, התחושה שאיך זה שהעולם לא מרגיש את מה שאתה חש וחווה באותו הרגע. הרצון לצעוק" אאוריקה" ושכל העולם יפסיק מתנועתו לרגע אחד וימחא כפיים בהוד וקדושה. וקראו לרגע הקדוש הזה Mabool של להקה ישראלית בשם Orphaned Land. עצם השם שכתוב באנגלית בתעתיק עברי, המוסיקה שהרגישה עוטפת עולם, המקצבים שגרמו לי לקפוץ והפזמונים שלא הפסקתי לזמזמם ולשיר, השילוב של עברית ערבית ואנגלית, התכנים המזרח-תיכוניים המלאים במיסטיקה דתית. כל אלו גרמו לי לתענוג בלתי נגמר ולשעות ארוכות של התלהבות והנאה שממשיכים עד היום. עד כדי-כך הפכו Orphaned Land לחלק חשוב מחיי עד כי גם אשתי הבלתי מטאליסטית בעליל מכירה חלק משיריהם ואפילו מודה לעתים בחצי פה "לא רע. באמת לא רע".

כל ההקדמה הזו היא רק כדי להדגיש את תחושת ה"בדחילו ורחימו" שאני מגיע עמה בבואי להאזין ולבקר את האלבום החדש All Is One של להקת Orphaned Land. לאחר ציפייה בלתי נגמרת לאלבום החדש שארכה 3 שנים מאז האלבום הקודם מ-2010 The Never Ending Way of OrWarrior, אני מקשיב לאלבום החדש בחיל וברעדה. התחושה היא של חרדת קודש ממש היות ובעיניי Orphaned Land הם האורים והתומים של המטאל הישראלי. על-פיהם יישק דבר והם הדבר הטוב ביותר שיצא מעולם הרוק הישראלי וההוכחה לכך היא ההצלחה הפנומנאלית שלהם בכל העולם בכלל, ובמדינות ערב במיוחד. כל שכן כאשר החבר'ה מהלהקה הם אנשים כל כך נחמדים ותקשורתיים – קובי פרחי משתתף בסרט על כדורגל ובולגרים ביפו, מרואיין ללא סוף בתקשורת ומשתתף בתוכניות טלוויזיה ללא סוף, מתן שמואלי מפיק סרט מרגש על סבו שמעון, וכיו"ב. כמיטב המסורת האקלקטית של Orphaned Land האלבום הוקלט בכמה מדינות - בישראל, טורקיה ושוודיה. ומלבד העובדה שהמקומות בהם הוקלט כה שונים זה מזה במנטליות, בדת ובתרבות נעשה גם שימוש בכלים ותזמורות מכל מגוון הקשת המוזיקלית – מכלים ערביים כמו קאנון, דרך כלים חשמליים המאפיינים את הז'אנר המטאלי, וכלה בכינורות קלאסיים ובשירה מקהלתית כנסייתית. Orphaned Land כתמיד עושה את המיטב שביכולצה על-מנת לגוון, לשלב, לאחד אנשים, קולות וסגנונות בצורה ייחודית כל-כך.

על-מנת להקדים את המאוחר אכתוב כבר עתה: בבחינת האלבום אני עושה דיכוטומיה בין האלבום מחד לבין היותו אלבום של Orphaned Land מאידך. כאלבום האלבום יפהפה. כאלבום של Orphaned Land סיימתי להאזין לו ועל פניי עווית בקטנה וכמעט בלתי מורגשת של החמצה מסויימת.

השיר הפותח ששמו כשם האלבום, All is One, פותח במנגינה ערבית כמו חלק גדול מן השירים באלבום. השיר כולו באווירה שמחה ואופטימית. המלים של השיר נשמעות כמו מעין "חיים שכאלה" לכל הדיסקוגרפיה והאג'נדה של הלהקה עד לעצם היום הזה (מעין מטא-אורפנד). שימוש במוטיבים של בני שלוש הדתות שחיים ונלחמים על פיסת הארץ היתומה הזו הנקראת "ישראל". מוזכרים פה כל מילות החיפוש שמישהו עשוי לחפש ב"לקסיקון Orphaned Land", מלים כמו אור, לוחמים, וכמובן ארץ יתומה. אין חדש תחת השמש והשיר אולי מהווה מהבחינה הזו הקדמה לרוח האלבום הנוכחי, אבל בה בעת הוא גם סיכום של כל מה שעשו עד היום. הקצב של השיר מהיר יחסית אבל לא כבד. השיר מלודי מאד ולרגעים מאד מזכיר את השיר "בכפיים" של יהודה פוליקר שמתארח באלבום ואף כתב את השיר "שמיים. קטעי המקהלה משובבי נפש ונשמעים קצת כמו מקהלת כנסייה ששתתה בטעות רדבול במקום מי קודש. בקיצור, זו הקדמה לאלבום שככל הנראה הקונספט שלו הוא שוב "אנו עם אחד שמבקש אור ושלום, בואו ונילחם בשבילו ביחד באמצעות מוסיקה ובכלל" או משהו כזה.

השיר The Simple Man שוב מתחיל בנגינת קאנון, וממשיך בקצב אוריינטלי מטאלי שנשמע קצת כמו Kashmir על סטרואידים. גם השיר הזה נשמע כמסר חיובי "לאומה" ומדבר על המשיח שהנו אדם פשוט. האם ישו? האם אברהם? האם מוחמד? מה זה בעצם משנה? הקצב משובח ונכנס מתחת לעור בקצב של הלמות הלב ממש. אי אפשר להמלט מהתחושה שקצת נשמע כמו גרסה מטאלית מדליקה לאללה של שיר של שרית חדד, אבל התחושה המטאלית חזקה – לרגעים קדושה ולרגעים דיאבולית. השירה מוסיפה המון למכלול שרגע נשמע כמו תפילה ומשנהו שמרגיש כמו קללה שנלחשת על-ידי השטן. ככל שהשיר ממשיך זה נשמע קצת כמו Orphaned Land שמחקה את Myrath שמחקה את Orphaned Land. שיר שמסמן כלהיט ענק. קצב אלג'יראי משהו שמוכנס לתבנית מטאלית בהצלחה גדולה.

Brother הוא בלדה מרגשת. הוא כתוב כפנייה מהלב של יצחק אל אחיו ישמעאל בתחינה לסלוח לו לו ולאביהם (אברהם) על כך שנידה אותו ובכך גזר סבל ומלחמה בלתי פוסקת בין שני האחים. שוב התייחסות של הלהקה למאבק בין הישראלים לעמי ערב, שוב תחינה לשני הצדדים שיבינו שאחים הם. שוב תחינה לשלום, לסליחה, לחיים משותפים. מזרח תיכון חדש. הבלדה מעודנת, עטופה בכינורות ובשירה מלטפת כמשי כפי שמעולם לא נשמעה מפס הקול של Orphaned Land. אין ספק שמדובר בבלדה שמעריצי הלהקה יתמכרו לה היות והיא מתבססת מחד על ארוע תנ"כי מכונן לכל הדתות באזור, ומאידך משלבת מוסיקה רכה ומלודית עם שאיפה לפיוס. כבוד.

את Let the Rruce Be Known אפשר לדמיין את אום-כולתום שרה. שיר מרגש שסחף אותי ככל שהתקדם. מעבר לכך שהמוסיקה מעלפת הוא גם כתוב טוב. ממש טוב. הוא כתוב כמעין הומאז' להפסקת האש המיתולוגית שהתרחשה בחג המולד של 1914 באמצעה של מלחמת העולם הראשונה בין שתי יחידות של צבאות בריטניה וגרמניה, הפסקת אש שבה שני הצדדים שהתבצרו בשוחות זה מול זה במרחק של כמה מטרים בודדים יצאו מן השוחות, לחצו ידיים וחגגו יחד את החג. השיר, עם זאת, מהווה מסר שיכל להתאים לכל קונפליקט בין אנשים, קבוצות או מדינות שהתחילו מיסוד משותף ועם הזמן התגלעה ביניהם מחלוקת והם נפרדו והפכו לאוייבים:

As two kids

Who always spent

Their time and played

With toy guns in their hands

There you stood

In front of me

They taught me that

you're my enemy

תענוג של שיר. מחבק כמו אמא עם חיוך כובש וקעקועים. מלטף כמו דובי ישן שפרוותו יבשה וקוצנית. מחמם כמו רוח קדים במדבר. קלאסיקה אמיתית שגם ילדיי ונכדיי ישירו כשאני כבר אהיה מטאליסט דהוי ומקומט בבית אבות. ובכלל תמיד טוב לזכור שמי שמחזיק מולנו את הרובה הוא תמונת מראה שלנו. אני מקשיב לשיר בווליום מסוכן באזניות הכבדות שלי וצמרמורת חולפת בגווי יחד עם תנועות התיפוף הדמיוניות שאני עושה בידיים שנפשטות הרחק מעל כתפיי. שיר גאוני ואנושי בעיניי.

Through Fire and Water הוא קטע מוסיקלי לא ברור בעיניי. הוא מרגיש כמו מעין קטע מעבר שמנסה לחבר בין אזורים גיאו-מוסיקליים שונים. בין המזרחי/אוריינטלי שהיה קודם לבין המערבי המטאלי שיגיע בשיר השישי.

Fail הוא שיר מטאל טהור על כל הכרוך בכך. הוא שונה מהאחרים באלבום לא רק בכך שהוא נהנה מגראולים גרוניים פה ושם וכמעט ואין לו מהות אוריינטלית כלשהי, אלא גם במסר שלו. הוא יכול להיות מלווה מוסיקלי למאמר שפרסמתי ב"מטאליסט" על הקשר בין רוק כבד למחאה חברתית/סוציאליזם. זהו שיר מחאה נטו שבו היתומים מבכים את המצב של כולנו היום. שלטון החזקים, בעלי ההון, האליטות שדורסות ודורכות על כולנו. בתוך שיר אחד מוזכרות כל העוולות החברתיות-כלכליות של דורנו וOrphaned Land – מנסים לגרום לנו להבין שאנחנו פיונים על לוח שחמט שהפוליטיקאים ובעלי ההון משחקים בו על-ידי סימומו ושטיפת מוחו. ממש "האח הגדול" משחק בנו באמצעות "האח הגדול". למרות זאת, השיר מלודי (מדיי לטעמי) ולא זועק לשמיים. לעניות דעתי שיר שאמור להיות מחאה חברתית כוללת צריך להיות יותר בועט, יותר מציק, יותר עוכר שלווה – ופחות שיר "יפה". והשיר אכן יפה. לא מדהים.

Freedom הוא קטע אינסטרומנטלי במקצב מטאל בסיסי מעורב בדרבוקות ובקטע של גיטארה ספרדית. לא מריח ולא מסריח אומרים בלדינו.

"שמיים" נכתב והולחן ע"י יהודה פוליקר. כמו All is One הפותח את האלבום גם הוא מלא וגדוש בסימבולים שמאפיינים את Orphaned Land עצמה. השיר חוזר למוטיב המבול שהיווה את הנראטיב המרכזי של האלבום מ-2004, ומשתמש בשמה של הלהקה (על כל הסימבוליות הנלווה אליו) בשיר בכמה מקומות. השיר עצמו כובש כבלדה ישראלית אתנית. השירה עצמה מסלסלת במידה והמקהלה ברקע מלאכית/גבעטרונית. מצאתי עצמי מזמזם את השיר להנאתי בעבודה, בקניות, בכל מקום כמעט. אחד מהשירים היפים שנכתבו בישראל בשנים האחרונות ללא כל קשר למטאל. יפהפה ומרגש וגם מפעים מבחינה מוסיקלית.

השיר Ya Benaye זרק אותי אחורה ל-Sapari המצויין. שיר שמבוסס על שיר אהבה תימני מסורתי, מקפיץ, משעשע, משמח ומלהיב. חובה במסיבות מטאל יחד עם קפיצות מהבמה בצעד תימני וודקה מהולה בגת. תענוג. פשוט תענוג.

Our Own Messiah הוא שיר שכפי שאני רואה אותו כולו כפירה בעיקר . הוא נשמע כזעקתו של איוב והתרסתו כלפי האל שעזבו לאנחות. היכן האל? למה אנו ממשיכים להאמין לו והוא עזבנו? אבינו מלכנו היכן אתה? והפתרון לפי Orphaned Land הוא שכולנו המשיח. אפשר להתווכח על זה, אפשר להתנגד לכך אם אנו דתיים, ואפילו לנסות לסתור את העובדה שכולנו משיח האלוהים עם התייחסות לעובדות הסטוריות כמו היטלר או ג'ינג'יס חאן ואפילו יגאל עמיר. מה שאי אפשר לקחת מהשיר את ההנאה שיש לי תמיד בהאזנה לקטעי פיוט ותפילה שמשולבים במטאל. אני רווה נחת ברמה סטייתית מכך. אז אהבתי. נו, אהבתי. למרות שהשיר מונוטוני למדיי ולא מחדש דבר, הוא עושה לי נעים בבטן, וזה חשוב, במיוחד למי שיש כרס בירה כמוני.

השיר המסיים את האלבום, Children, שוב חוזר למוטיב היתמות כפי ש-Orphaned Land כל כך אוהבים. הוא מסיים את האלבום בנימה עצובה ודטרמיניסטית שמבכה את היותנו עזובים לבד בעולם. יתומים מהורים, מאל ומארץ. בניגוד ל-All is One שפתח את האלבום בנימה אופטימית משהו ובשאיפה לכך שכולנו אחד, כולנו אחים וצפוי לנו עתיד מרנין, השיר המסיים את האלבום מלנכולי הרבה יותר. כואב יותר. כמו תהליך התבגרות של אדם (ושל הלהקה עצמה?). המדובר בבלדה איטית ובשירה שנשמעת כמעט כמו בכי אצור. לחלקים נשמע השיר כמו אחת מהבלדות של Metallica מהאלבום השחור.

אין ספק כי זהו האלבום הבשל ביותר של Orpaned Land. הוא מרגיש כמו מוצר שלם שבו לכל תו ניתנה תשומת לב מלאה בכתיבה, בביצוע ובהפקה. עם זאת ישנה תחושה קצת של מנת-יתר בתכנים הפוליטיים שאני מסכים עמם בכל לב, אבל מרוב עצים לא רואים את המהות. ההידרשות הבלתי פוסקת לאג'נדה המזרח-תיכונית פציפיסטית כל-כך חוזרת על עצמה שהיא נשמעת כבר מאולצת ומלאכותית עם ההאזנה, ואני בטוח שלא לזה התכוון המשורר. Orphaned Land הם באמת להקה שהפוליטיקה המזרח-תיכונית מעניינת אותה. היא באמת ובתמים מרגישה ורוצה להיות שגרירה של שלום בינינו לבין הפלשתינאים, הטורקים וכל עמי ערב. אבל כמו כל דבר טעים ברגע שאוכלים אותו מבוקר עד ערב לעתים יש אף תחושת מיצוי.

מבחינה מוסיקלית האלבום מלודי מאד. גם קטעי המטאל היותר מסורתיים שבו לא עוברים סף מסויים שהיה הופך את האלבום ליותר נישתי. נראה כי יש פה ניסיון לקלוע לקהל רחב יותר מאשר באלבומים הקודמים. המרחק מן המיינסטרים המוסיקלי הוא הקטן ביותר ב-All is One מאשר באלבומים הקודמים של הלהקה. אין כמעט גראולים, והשירים קצרים, בחלקם אפילו קצרים מאד.

כפי שכבר כתבתי כאן, האלבום הזה יפה. יפה מאד. אבל לא מדהים. ומ-Orphaned Land אני מצפה למדהים. לאלוהי. ואולי אני והציפיות הארורות שלי ממי שבעיניי הם אלוהי המטאל העברי הם הבעיה? עם זאת ולאחר כל זאת, זה עדיין פאקינג Orphaned Land חדש ונפלא, וזו מסיבה, ואף אחד לא ימנע ממני לחגוג ולהזמין את המהדורה החתומה לאספנים (איזו התרגשות). ועכשיו תעזבו אותי בשקט ותנו לי להשתולל בגיטרה ובשלום דמיוניים!

[ פרסם תגובה / קרא תגובות (38) ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Dir En Grey – The Insulated World

Slash featuring Myles Kennedy and The Conspirators – Living the Dream

Beyond The Black – Heart of the Hurricane

Anaal Nathrakh – A New Kind of Horror

Behemoth – I Loved You at Your Darkest

Deicide - Overtures of Blasphemy
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
עושים שמח בהוואנה - סקירת הופעתה של להקת Amaranthe בתל-אביב

כתבה:
הוואקן הראשון שלי

ראיון:
האיש בשחור - ראיון עם Sakis Tolis סולן להקת Rotting Christ

סקירת הופעה:
הרעידו את הסכך: סקירת הופעת The Three Tremors בישראל

סקירת הופעה:
הקיץ של אוזי - סקירת הופעתן של Salvation, Ozzy Zoltak וFatum Aeternum בגגרין

כתבה:
הגיע זמן לכפרות, כפרות. – על האלבומים שמצדיקים בקשת סליחה
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[25/02/2019]
Manowar בישראל
[18/11] Ne Obliviscaris בישראל
[29/11] השקט שאחרי הSandstorm
[29/11] פסטישרץ 10
[03/12] Bruce Dickinson במופע ספוקן וורד
[06/12] חג האור פנד לנד חוגג עשור
[13/12] Unleash The Pain בהופעת השקה
[20/12] Paradise Lost בישראל
[09/01] Arcturus בישראל
[20/02] Behemoth בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::