|
11/06/2004
Armilos - Race Of Lies
מאת: יותם Defiler
תחת עטיפה מאיימת בה נראה חמור לבן שוכב שחוט בהחלט לא למהדרין, מחכה לו EP קטן ומאיים לא פחות מצד Armilos, להקת הדת' מטאל הצעירה מאיזור בית-שאן פה בארצנו. למי שלא מכיר עוד את ארמילוס, מדובר בלהקת דת' מטאל ברוטאלית ומופרעת אשר מציגה חומר כבד ומהיר, מדושן בריפים ת'ראשיים ותיפוף חולני, שירה מגורגרת וקונספט שנוי במחלוקת.
המיני-אלבום נפתח בפתיח תמוה ומסתורי, בו נשמעים שרשראות נגררות וטיפוס בעל קול שטני מאיים על אחד אחר שהוא השבוי שלו לנצח, ומחכה לו כעת גורל גרוע ממוות. אני מניח שכפי ששם הלהקה הוא ארמילוס, גם כך הוא שמו של אותו מצביא אשר איים להסיר את קיומו של משיח בן דוד מעולמנו. ניחוש משוער מצביע שהדיאלוג הזה הוא נבואה עתידה להתגשם על דו שיח בין ארמילוס עצמו לבין אותו משיח, אחרי כשלונו הישועי.
מיד לאחר הפתיחה, פוצחת הלהקה בשיר הכבד והמוכר כבר, שיר הנושא – Race of lies. השיר עצמו הופץ ברשת מראש כבר לפני שנה ואף יותר – לכבוד הופעות עתידות של ארמילוס, אך המיני-אלבום הופץ לציבור הרחב רק לאחרונה. השיר עצמו מלא רגעים ת'ראשיים המזכירים את Slayer ואת Possessed, אך כמובן רובו ככולו דת' מטאל כבד ומהיר. מתן שמואלי רץ על הדאבלים, והחפזון מן השטן. איתי זקש נובח במהירות את מילות השיר אשר מציגות מציאות מעוותת בקול ניחר ונמוך המזכיר בקלות את שירתו של גלן בנטון ואף את צ'אק שולינדר בתחילת דרכו או אפילו את ג'ון טארדי, סולנה של Obituary. אני כסולן אהבתי מאד את עבודת השאגות שלו ועיבודן, כולל צרחות הרקע שבוצעו חלקן על ידי לירן הגיטריסט השני (בתקופת ההקלטות – ניגן לירן על בס).
השיר הבא בתור, השלישי במספר, הוא לדעתי השיר החזק במיני-אלבום. Salvation Illusion שמו, והוא מציג הסתערות כבדה של דת' מטאל מהוקצע, עם פזמון קליט כמו הקריירה המוקדמת של Deicide. למעשה ההשוואה ל- Deicide מתבקשת לאורך כל האלבום וההבדל העיקרי בין ארמילוס ודייסייד, מלבד הרמה הלירית (לא ששל Deicide נמצאת בשמיים – אבל...) הוא העיבוד המוצלח בין ריפים ת'ראשים שנמצאים בנוכחות גבוהה הרבה יותר מאצל העמיתה הגדולה מארה"ב. בקלות אפשר לקרוא לארמילוס בשם Deicide הישראלים, אבל הם שונים מהם בלא מעט דברים, החל מהטירוף המוזיקלי על גבול הטכני (לא כמו Atheist, אלא יותר כמו Morbid angel) במיוחד במבנה השירים.
השיר הבא הוא Personal war, לדעתי הרצועה החלשה במיני-אלבום הזה, אבל היא עוד עומדת בעינה בצורה איכותית. השיר ממשיך את הקו שנבנה בעיקר בשיר Salvation illusion, שהוא הרבה יותר ברוטאל דת' מטאל מאשר דת'-ת'ראש. ולבסוף, השיר האחרון – An immortal, במפתיע מציג גם צדדים של בלאק-מטאל במוזיקה, ריפים מזמזמים וליריקה גהנומית יותר ממחאתית. אולי זו גחמה חד פעמית, או שזה קו אופי נפרד במוזיקה של ארמילוס, המיני-אלבום עדיין נמצא בסטטוס של EP דת' מטאל מוצלח במיוחד, כבד במיוחד, ועם ניחוח אמריקאי.
החומר עצמו בקושי מייצג עוד את הלהקה, אשר התקדמה גם מבחינת כתיבת החומר לצורה בוגרת יותר, וכמובן גם הליריקה החדשה כתובה ברמה גבוהה יותר, אבל גם יחסית לתקופת ההקלטה של האלבום באולפני גלוטמן עוד ב-2002, האי.פי הזה בהחלט יצא מוצלח.
|
