|
23/05/2014
Arkona – Yav
מאת: בן אסטרכן
כשז'אנר המטאל כולו בנוי על מאפיינים קיצוניים של המוזיקה, נדיר לשמוע מילים כמו "מופרז" או "מוגזם" בהקשר הזה. המטאל, כמו כולנו, הוא "הכי כבד", "הכי רועש", "הכי טכני" והיופי בו הוא שגם הרבה זה לא יותר מדי. יישום של שיטות, כלים ודברים שונים ומשונים פשוט נפוצה הרבה יותר מאשר בסגנונות אחרים. קחו נניח את Enslaved: שלושה סולנים, שני סוגי שירה, שישה כלים ואינספור אפקטים ואלבומים שנמשכים למעלה משעה ואף דקה בהם אינה מיותרת. האמנים האלה כאן כדי להדהים אותנו – לבוא, להטיל פצצה וללכת – אך למרבה הצער, זה לא תמיד מה שיוצא ודווקא הלהקות הנלהבות לא מצליחות למשוך אותך פנימה. כזה הוא האלבום החדש Yav של Arkona הרוסית (הקרוי על שם העולם החומרי במיתולוגיה הסלבית).
אני אוהב את Arkona, אפילו מאוד. בז'אנר הפולק מטאל שהגיע כבר מזמן לרוויה לאורך השנים האחרונות, הלהקה היא אחת הבולטות שישנן בזכות היצירתיות והאלגנטיות שאין לחברותיה. בדיוק בשל כך לא נעים לראות שעם האלבום החדש, עלתה Arkona על שרטון. Yav הוא לא נוראי – הוא פשוט לא מגיע לרמה של יצירות קודמות כמו Слово ("מילה") או
Гой, Роде, Гой! (שיר הלל לאל הפריון Rod), גם לא בעזרת עודף תזמורתיות או נסיונות רבים מדי לריפים מסובכים עם תחושה אפית של פרוגרסיב מטאל. מבולבלים? גם אנחנו.
השיר הפותח Зарождение ("מקורות") וזה שאחריו, На страже новых леt ("שומרי העידן החדש") הם דווקא מהחזקים באלבום, במיוחד בכל הנוגע לתפקידי השירה של מאשה בקריירה כולה למעשה. חלקם ממש נוגעים ללב ומשולבים בנגינת הגיטרה הפגאנית ש-Sergei Lazarov מפורסם בזכותה. הבעיה שלי עם האלבום מתחילה כבר כאן ועל כל רגע שאני מתענג עליו יש עוד טוויסט מיותר שלא מוסיף דבר, עוד צלילים שאולי יישמעו למישהו כמו Opeth אבל פשוט לא התבשלו מספיק וטונות של הסחות דעת. אם הייתה משכילה הלהקה לברור את החלקים המוצלחים באמת, היינו נשארים עם כמה מהשירים המוצלחים ביותר של הלהקה אי פעם.
זה השלב שבו Arkona מנסה לסחוט מאיתנו דמעות ב- Сербиа(סרביה), שיר איטי ומשעמם שיכול אולי להיכנס לאירוויזיון ובטוח לא נותן את הכבוד הראוי למקום שעליו נכתב. הלהקה מילאה את המשבצת הזו בהצלחה יתרה באלבומים קודמים, למשל עם Славься, Русь! (הלל לרוסיה) מהאלבום От Сердца к Не (מהלב השמיימה) שהיה קליט להפליא. למזלנו, השיר הרביעי Зов пустых деревень (קריאת הכפרים הנטושים) מעלה הילוך כשהשילוב בין השירה לנגינה הדוק במיוחד, על התפר בין בלאק מטאל לסימפוניות. הנה לכם עוד הוכחה שכשהלהקה רוצה, זה אפשרי – אז למה לתפעל פס ייצור שלם ולהוציא אלבום בכוח במקום לחכות בסבלנות?
מה שעולה כנראה חייב גם לרדת והנה אנו צוללים פעם נוספת אל הבינוניות עם Город снов ("עיר החלומות") שמלא ברעיונות לא מלוטשים וללא ספק חסרים בו רגעים שיגרמו לך לתפוס את הראש מרוב תדהמה. מצד שני, גם אין בו רגעים שיגרמו לכם לדפוק את הראש בקיר מעצבים. זו גם הבעיה – לפעמים הלהקה מפחדת לקחת סיכונים. באופן מפתיע, שני השירים הבאים הם האהובים עליי באלבום החדש: Ведьма ("המכשפה"), בו Thomas Väänänen (מ-Thyrfing לשעבר) מתארח ומוסיף צבע לקול של מאשה שבכל זאת אנחנו רגילים כבר לשמוע. גם בלי טריקים ושטיקים, פשוט עם שיר מוצלח, Arkona מצליחה לזקק מעצמה את המיטב מדי פעם. Чадо индиго ("ילד סגול") שומר על הקו המינימליסטי ובתור מוצר מוגמר, מההתחלה עד הסוף, הוא כנראה השיר הטוב באלבום. אין בו שום דבר משעמם והוא קופץ מכבדות אימתנית לנגינת פסנתר וחוזר חלילה לקמצוץ של דת' מטאל לא אופייני אבל נהדר.
הפלא ופלא, שיר הנושא Явь שנמשך לא פחות מ-13 דקות, לא מצליח להצדיק את כל מה שיש בו. נראה ש-Arkona איבדה את תחושת הזמן ומרחה רעיון נחמד כך שהוא הפך ליצירה שקשה לי להקשיב לה מההתחלה ועד הסוף. אם עד עכשיו האהבה שלי ללהקה החזיקה אותי, יותר מפעם אחת עצרתי באמצע השיר הזה כדי לא לתלוש לעצמי את השערות מעצבים. לנסות דברים חדשים זה אחלה אבל כל הפרוג הזה לא עושה לאף אחד טוב. השיר האחרון В обьятьях крамолы ("בידי ההסתה") משעמם להחריד ולא משאיר אתכם אפילו עם מעט טעם טוב לסיום. אם השיר הקודם היה ארוך ביחס לתוכן המעניין שיש בו, השיר הזה גרוע בפני עצמו, כולם נשמעים בו עייפים והוא לא שווה את המקום שהוא תופס באלבום.
קל לראות כמה שהאלבום הזה בינוני. לפעמים הוא מצויין, בדרך כלל הוא נוראי ובסך הכל הוא לא שווה את הכסף שלכם. נסו לקנות רק את השירים שממש אהבתם ותתעלמו מהשאר – בתכלס – אולי אפשר היה להוציא כאן EP על רמה.
|
