תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Dusturbed
Graspop
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן
חברת תקליטים: The End Records


רשימת השירים:

01.Early Morning Mantra
02.Reliving the Feeling
03.Tour Diary
04.Nigen
05.Blanket of Longing
06.Specter
07.Father and Son
08.Home
09.Beyond the Pale


ציון:

04/06/2015
Subterranean Masquerade – The Great Bazaar
מאת: עדי כהן


השנה היא 2005, אני עושה את צעדיי הראשונים ככתבת מטאל במגזין שכבר הספיק למות מזמן מאז. אנחנו מקיימים פגישת צוות על חומוס והעורך מנחית עליי כמה דיסקים חדשים. אחד מהם נשא את השם "Suspended Animation Dreams" של להקה בעלת שם שובר שיניים ובלתי ניתן לאיות, Subterranean Masquerade. אני מרימה גבה כשהעורך אומר לי "זה משהו מיוחד, תני לזה צ'אנס, אני חושב שתאהבי". אני ניגשת לזה בחשש, באותם ימים הראש שלי היה די מקובע על מטאל "לפי הספר" ובמיוחד כבד יותר. בכנות, עוד אפילו לא הכרתי חצי ממה שצריך להכיר כדי לקרוא לעצמך מטאליסט בכלל. אבל נתתי לזה צ'אנס. וזה באמת היה מיוחד. ונפלא. ונהדר. והתאהבתי, ונפלתי חזק לרגלי המוזיקה המוזרה שהיוצר תומר פינק, מלחין וכותב עיקרי בתוך הרכב בינלאומי, הפליא לעשות. מצאתי שם פואטיקה בתוך המוזיקה, סיפור חיים שלם בתוך שמונה שירים. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי שילובים הזויים לחלוטין, כמו גראולים על סקסופונים שבכלל מנגנים נעימה מז'ורית וקלילה, וגם לאוזניי המקובעות באותה תקופה זה הרגיש פשוט טוב. בדיעבד אפשר לומר שזה היה אחד האלבומים שפתחו לי את המחשבה ועיצבו את האישיות המוזיקלית שלי שרק התחילה להתגבש.

השנים חלפו, התבגרתי. נהייתי צינית וסקפטית, הטעם שלי כבר מגובש, לא קל להרשים אותי. לאורך הזמן חזרתי לבדוק מה קורה עם אותה להקה שאהבתי, אך נתקלתי בשקט תעשייתי. שום אלבום חדש באופק או בכלל סימן חיים. המשכתי הלאה, לחפש לי מוזיקה חדשה שתהפוך לי את הקרביים, כשמדי פעם נזכרתי בגעגוע באותו אלבום שהיה "פשוט אחר" ותהיתי לאן נעלם תומר פינק (שבנתיים, מסתבר, כבר חזר לארץ עם משפחתו ומתגורר בצפון הרחוק). עד שעשר שנים אחרי פתאום קופצת לי בפייסבוק הכרזה על אלבום חדש ל- Subterranean Masquerade בשם "The Great Bazaar". כמובן שקפצתי על המציאה בשתי ידיים, אך כשהאלבום נחת אצלי בתיבה הדיגיטלית נתקלתי בחששות. כמו חבר ישן שנעלם לתקופה, לא הייתי בטוחה מה ארגיש. עבר כל כך הרבה זמן מאז... אני שונה, האלבום הזה שונה, האם בכלל נצליח ליצור את הקשר הראשוני, האם יהיה חיבור שוב? חיכיתי לו עשור, אבל רק אחרי שבועיים של התלבטויות אזרתי אומץ להקשיב לו.

וכן, החיבור הראשוני עדיין היה שם. זה היה אותו ניחוח מוכר שגרם לי להרגיש בבית, אבל זה לא היה אותו אלבום, אלא משהו אחר שגם הוא התבגר והתאים כמו כפפה ליד. המלודיות, היצירתיות, השכבות העשירות של מוזיקה על גבי מוזיקה מופלאה, הכלים הלא סטנדרטיים, החשיבה הנהדרת מחוץ לקופסה – הכל עדיין היה שם. עטוף בסאונד בוגר יותר (מלאכת ידו של Dan Swano, האיש והאגדה), מהודק הרבה יותר, ואינטימי לא פחות אם לא יותר. ובעיקר, יציב. כאילו זה חיכה בתוך קפסולת זמן רק בשבילי שאפתח ואגלה את זה היום, אחרי החבטות, שברונות הלב והדרמות של גילאי העשרים, בדיוק בזמן למסע אחר, מטלטל ומוכר.

אבל גם אחרי מספר לא מבוטל של האזנות, שכל אחת מהן היתה מיוחדת בדרכה שלה הרגשתי עדיין שמשהו חסר, שאני חייבת לתת לזה את אותו היחס שנותנים לחבר ישן, ועשיתי משהו שלא עשיתי מאז גיל העשרים שלי: לקחתי אותו קרוב לאוזניים, יחד עם הספרון שכבר הגיע אליי בנתיים (ספרון! לא חוברת! היה שווה לחכות גם לגרסה הפיזית), בלי הפרעות של העולם הדיגיטלי שהתפתח הרבה יותר מדי מאז, להאזנה אינטימית במיוחד. ההחלטה הזו הניבה הקשבה הרבה יותר אקטיבית: התגלו בפניי שכבות על גבי שכבות של כלים, כולל כאלה לא סטנדרטיים – עוד, גלוקנים, חלילים, סקסופון, מנדולינה, סאז ואפילו שופר. האיורים בחוברת גורמים לך לחשוב, בדיוק כמו באלבום הקודם בו לפעמים הספיקה רק תמונה אחת להצית איזה ניצוץ. והמילים פתחו בפניי עולם שלם של התחבטויות אישיות, כאב, שדים פנימיים וחיפוש עצמי שלא נגמר.

"Early Morning Mantra" נפתח בסאונד אוריינטלי ללא שמץ בושה – דרבוקות, ליינים מזרחיים מובהקים עד שקולו הקסום של Kjetil Nordhus (המוכר מ- Tristania, Green Carnation) מזמין את המאזין לסיבוב היכרות בבזאר הגדול, תוך הבטחה שדברים מוזרים יקרו כאן. למי שמכיר את Subterranean Masquerade התחושה היא שכבר היינו כאן – הן מוזיקאלית והן רעיונית, אפילו שהאווירה העמוסה שונה מאוד מהפתיחה הקטנה והביישנית של האלבום הקודם. ממש ניתן לחוש את הבזאר קורם עור וגידים סביבך: יש שם שוק עמוס בריחות וצבעים, מגידי עתידות ונוכלים, שילוב של מזרח ומערב. בכל שורה ובכל ריף יש איזה רמז לצל שמסתתר, והגראולים של Paul Kuhr (סולן November’s Doom שגם התארח באלבום הקודם) רק מעצימים זאת, אבל אם נפנה להביט בצל הזה נראה שאין שם דבר.

אחרי סיבוב ההיכרות המתעתע, "Reliving the Feeling" הוא איזור מוכר יותר: ריפים רוקיסטיים, ליינים נעימים שנדבקים בקלות לאוזן המחפשת. זה גם המקום לציין את עבודת הקלידים הפשוט יפייפיה של שי ילין (Solstice Coil) שלא רק נותנים אווירה ו"שטיחים" מלודיים אלא ממש מושכים את כל השיר אחריהם. Nordhus מתאר לנו בקול מהפנט את הגיבור שלנו ממבט ראשון, ואנחנו מתחילים להחשף לצד מאוד אינטימי של האלבום הזה. לפרשנותי האישית, די ברור שהוא מחפש משהו, משמעות מסויימת, אולי את עצמו, כשה"שדים" שלו מנהלים איתו דו שיח מקביל ומנסים לשדל אותו להכיר בהם. המילים בבית האחרון כל כך כנות ואישיות שאי אפשר לא לקחת את זה קרוב ללב, לנצור את זה לרגע ולהזדהות עם הכאב העמום שמלווה כל אחד מאיתנו בדרכו הוא. ואם חשבתי שהשיר הקודם היה עמוס במשמעויות אישיות, הנה מגיע "Tour Diary" (שגם יצא כסינגל) ומערער אותי מבפנים. הכינורות מספרים לי על געגועים, השירה הנקייה והלא מתיימרת שרק רוצה לספר לך על ההליכה הקשה בדרך לא ידועה ועל חיפוש הבית בכל מקום, והמספר עצמו – חבוט מכורח הנסיבות אך עדיין מוכרח להמשיך לכתוב וליצור את אשר הוא רואה – רק בשביל ההבנה שאולי המקום אותו הוא מחפש אינו קיים עבורו יותר. השורות האחרונות מרגישות כל כך אמיתיות שזה מכווץ לך את הלב והקרביים, והנימה הכנה כל כך הזו גורמת לי להכתיר את השיר הזה והקודם לו כשתי הפנינים האמיתיות של הבזאר הגדול – אם הייתי צריכה לבחור כאלה בכוח, סביר להניח שזו היתה הבחירה שלי.

כבר באלבום הקודם היה ברור שאם יש משהו שתומר פינק מפליא לעשות (זאת אומרת, חוץ מכל מה שתיארתי עד כה) זה לכתוב קטעים אינסטרומנטליים. "Nigen" בהחלט עונה על הדרישה – הניגון היפייפה הזה המבוסס על הפיוט "ידיד נפש" עמוס בחלילים, כינורות, כלים אוריינטליים ומרגיש כמו משהו מאוד עתיק שהזמן עצר מסביבו. כמה שכבות של יופי יש כאן, ואני בכלל לא אוהבת כל דבר שאפילו מרגיש לי קצת אוריינטלי! אבל הקטע הכלייזמרי הלא שגרתי הזה מעיר בי משהו שאפילו לא ידעתי שקיים, תחושה אדירה של געגועים שקוראת לך לחזור למקורות עמוקים, לשוב הביתה, למרות שאני בכלל נמצאת על הספה שלי בסלון. אני יכולה להמשיך ולתאר את כל הכלים שיש כאן, ולהסביר על המוזיקליות המורכבת שהלהקה יצרה כאן, אבל זה לא יעשה חסד עם הקטע הזה שכולו רגש אחד גדול. ב- "Blanket of Longing ", מצאתי מרווח נשימה. הוא מספר מפורשות על הבן הקטן המהווה עוגן בחיים של המספר – ולצידו ציור של בנו של תומר. הלב שלי מתרחב כאן לרגע, זה מעין נווה מדבר שניה לפני שהשדים מהבזאר קופצים שוב ב- “Specter”, מעין אגדה על שליט רשע שמשליט דיכוי בארץ בה "אפילו הפרפרים נולדים ללא כנפיים". בכיית העוד ברקע, הסולמות הערביים וציור הפירמידה ליד מכוונים להיסטוריה, אך הטוויסט המודרני בסוף זורק את זה החוצה משם. האמביינט, המאוולים של קובי פרחי שמתארח כאן, עבודת הגיטרות הנהדרת שיודעת בדיוק מתי ללחוץ בריף שובר או לצאת לסולו ומתי דווקא לשחרר... כל המסה הזאת מתחברת לשילוב אחד נהדר ופורץ גבולות שמפתיע אותי בכל שמיעה מחדש (כאמור, אוריינטלי ואני זה הכי לא). קובי פרחי גם מוביל את השיר הסוגר, "Father and Son" בו כמדומני הגיבור מתאחד עם השדים שלו סוף סוף ולומד לחיות לצידם. הוא עמוס במוטיבים חוזרים ובמנטרות, בחרטה ובעדינות מעט שונה ממה שהאלבום הזה מציג לכל אורכו. הוא נקטע, ואז ממשיך ואז שוב נקטע, והבחירה לסיים הכל באקורד מאוד מתוח במקום לפנק את האוזן בצליל הטוניקה ההרמוני שהיא חיכתה לו השאירה אותי מהורהרת עוד רגעים ארוכים.

האלבום ה"רשמי" נגמר כאן, אך בגרסה הפיזית ישנם עוד שני שירי בונוס ששמחתי לגלות: "Beyond The Pale", קאבר נחמד ומתאים לאווירה לשיר של The Mission ו - "Home" שמתחיל בבלגן קצבי ודאבל באסים, כולל גראולים עצבניים לצד שירה מתוקה. אהבתי את שלל הרמזים לאלבום הראשון, שגם בו שיר הנקרא "No Place Like Home", אך בניגוד לציניות החבויה שהוצגה שם - השיר הזה, שמספר על הנווד שמוצא משמעות בחייו וחוזר הביתה מהניכר, שופך מעט אור על המסע האישי שחבוי בתווים ובדפים ואפילו על הנקר המסתורי מהאלבום הקודם.

לסיכום: The Great Bazaar אינו רק אוסף של צלילים נהדרים, מוזיקאים מוכשרים, לחנים חדשניים, כלים מגניבים ושלל סופרלטיבים ריקים מתוכן. הוא כל כך הרבה יותר מזה מכיוון שהוא מפעיל את כל החושים: הוא חמימות של אחר צהריים, חספוס של אבק דרכים, ריח של תבלינים בשוק. הוא מגיש לך פחדים עמוקים מצופים בעטיפה נוצצת, ומגלה לך יהלומים מוסתרים בפחם. מי שמאיזו סיבה שהיא עדיין לא עשה היכרות עם Subterranean Masquerade – זה בהחלט הזמן, אם תעזו לצלול לחוויה הממכרת הזו. האלבום הזה מתנגן אצלי נון סטופ כבר חודשיים (עד שאזרתי מספיק אומץ וזמן כדי לכתוב עליו שורות אלו) ובכל שמיעה אני מתאהבת בו עוד קצת מחדש. הבזאר הגדול מחכה לתעתע גם בכם.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[14/03/2024]
Structural - "Decrowned" release show
[30/03] Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::