|
31/01/2016
The Iron Son - Enemy
מאת: יבגני טרבנוב
גילוי נאות לפני שאתחיל בסקירה: הייתי עצוב כש-Bleeding Through התפרקו. לאורך תקופה ארוכה הם היו להקת המטאל האהובה עלי ששילבה את כל הסגנונות המוזיקליים שאני אוהב. להאזין לאלבום של Bleeding Through היה כמו להאזין לאלבום של Black Flag וברקע לאלבומים של Dimmu Borgir ו-At the Gates. למרות שהם קוטלגו כלהקת מטאלקור, ההגדרה לא עשתה להם חסד. הסיבה פשוטה – הם מעולם לא נשמעו כמו אף להקת מטאלקור וכל החיקויים שקמו לא הצליחו לשחזר את הסגנון של הלהקה.
אי שם לקראת סוף הקריירה של Bleeding Through ב-2012, מנהיג ואיש החזון של הלהקה, Brandan Schieppati, החליט לחקור אפשרויות חדשות לעשיית מוזיקה. Schieppati חבר ל-Mick Kenny, גיטריסט ומנהיג להקת הגריינד\בלאק Anaal Nathrakh וביחד הם השיקו את להקת Suffer Well. או לפחות ניסו, כי חברת התקליטים Century Media הפרה את החוזה איתם ומעולם לא שיווקה או הוציאה עותק פיזי של האלבום שלהם (שבסופו של דבר הודלף לאינטרנט בידי Schieppati ו-Kenny). השניים הלכו הביתה והמשיכו לאגור את הכעס שלהם.
Schieppati התמודד עם דיכאון ודו-קוטביות תקופה ארוכה ונעלם מסצינת המוזיקה אחרי ההיעלמות של Suffer Well ו-Bleeding Through. The Iron Son הוא הפרויקט המוזיקלי החדש שלו- ניצן ראשון בקריירה מוזיקלית מחודשת. Enemy שווק כאלבום סולו אבל למעשה מדובר בסמי-סופרגרופ שכולל את Schieppati על עמדת המיקרופון והגיטרות, את Kenny על הגיטרות (וכתיבת המוזיקה) ואת Shannon Lucas, המתופף לשעבר של The Black Dahlia Murder. מבחינה מוזיקלית Enemy הוא מעין המשך לאלבום המודלף של Suffer Well: ערבוב של הארדקור פאנק ובלאק מטאל, רק בתוספת הקלידים ונגיעות האינדסטריאל שהיו ל-Bleeding Through.
אפשר להקדים תרופה למכה ולומר שהבעיה העיקרית עם Enemy היא כמות התוכן החדש שהמעריצים של Schieppati ו-Kenny מקבלים. מדובר באלבום שמגרד בקושי רב חצי שעה של מוזיקה ומתוכה תקבלו שלושה שירים של Suffer Well שהוקלטו מחדש: שיר הנושא של האלבום (שנשא שם אחר בעבר), "This World is Decay" ו-"The Funeral". שלושתם נשמעים טוב מתמיד ומציגים את שילוב ההארדקור, הבלאק מטאל והדת' המלודי שהתרגלתי לקבל מהצמד. אבל אני מכיר אותם בעל-פה והשירים החדשים מחווירים לעומתם. קחו למשל את "Worth Less". מדובר בשיר זועף, כבד, משתלח ומאיים. Schieppati נשמע טוב מתמיד. השאגות שלו אימתניות וחדורות כאב והליריקה שעוסקת ברובה בנושאי דיכאון (והתמודדות איתו) מצליחה לשקוע עמוק. מדובר בשיר מעולה שממשיך את המסורת של Schieppati ו-Kenny. לעומת זאת, שירים כמו "Colder" מרגישים ממוחזרים ועייפים. השיר שופע שבירות קצב, ריפים ממוחזרים ופזמון שמבוצע בשירה נקייה שמרגיש כפוי מתמיד, בעיקר באלבום כבד שכזה.
"The Funeral" על אף היותו שיר ששמענו בעבר מדגיש כמה Schieppati מתעלה על שאר המוזיקאים בז'אנר שהוא פועל. השיר הזה הוא פצצת אדרנלין מעלת להבות שדורסת וקורעת את המאזין לגזרים. נגינת הגיטרה של Kenny מלאה בטכניקה, רגש ומקוריות, השירה של Schieppati נעה בין שאגות לשירה נקייה בצורה טבעית והתיפוף של Lucas קורע את עור התוף. "Moral Messiah" נשמע כמו שיר שלקוח ישירות מאלבום של Cradle of Filth עם הופעת אורח של Marta Peterson שהיתה קלידנית Bleeding Through. השיר האפל במילא מקבל תפנית גותית במיוחד בעזרת הקלידים האווירתיים וסוגר את האלבום בציפייה (ותקווה) לעוד. בסופו של דבר, Enemy הוא לא אלבום רע. אבל יחסית לאלבום קצר הוא ממוחזר ועייף יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו. כולי תקווה ש- Schieppati וחבורתו ימשיכו לעשות מוזיקה ולהתקדם הלאה למרות הקשיים של השנים האחרונות. ואחרי הכל, מעריצי Bleeding Through ימצאו באלבום הזה מידה מסוימת של נחת.
|
