תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
IronMaiden
IronMaiden
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן
חברת תקליטים: הוצאה עצמית


רשימת השירים:

01. Chop suey (System Of A Down cover)
02. Poison (Alice Cooper cover)
03. master Of Puppets (metallica Cover)
04. Solitude (Black Sabbath cover) feat Warrel Dane
05. Secret Way To Heaven
06. Toxicity (System Of A Down cover)
07. From Broken Vessels (Orphaned Land cover) feat Kobi Farhi
08. Coma White (marilyn manson cover)
09. Paranoid )Black Sabbath cover)
10. In The Name Of God (Dream Theater cover)
11. Children Of The Damned (Iron maiden cover) feat Yossi Sassi
12. Fields Of Sunrise (Yossi Sassi cover)

04/04/2016
Moran Magal - Shades of Metal, Private Collection
מאת: יותם Defiler


בעבר אמרתי שמורן מגל, זמרת ופסנתרנית יוצאת דופן בנוף המוסיקלי הישראלי, היא יותר מטאל, כנראה יותר משאני אי פעם אהיה. זה לא בגלל שהיא מחזיקה בבית את כל ההוצאות המקוריות של Bathory או בגלל שהיא יודעת לדקלם את כל ה-B-sides של Slayer בעל פה. זה בגלל שהיא נותנת בעיטה רצינית לביצים של תעשיית המוסיקה (ועוד עם נעל עקב שפיצית!) ומכריחה אותה להביט לה בעיניים ולקבל אותה כיוצרת מוסיקלית שמגיעה מהמרכז הכי מיינסטרימי שיש (כן, אני מדבר על תוכניות ריאליטי) ובוחרת בצורה מודעת לא להשאב לנישה הריקה מתוכן והמשעממת עד אימה של "יוצאת-ריאליטי" ומתעקשת בכל צורה ולשון לחבק שוליים מוסיקליים שקוסמים לה יותר, ואלו הם שולי המטאל.

לו היה מדובר באלבום פולק-פופ-רוק סולידי עם גיטרה אורחת מדי פעם וגם רק עם מיתרי ניילון וללא דיסטורשן, או בפאתוס המתגבר של ז'אנר ה-Progressive Metal בשנים האחרונות להשיל מעצמו כמעט כל אלמנט מטאלי בקובלנה שהוא משעמם, מיצה את עצמו, או אורתודוקסי בצורה מרגיזה – כנראה שלא הייתי מתייחס לאלבום הזה, או ליוצרת הזו, כפי שאני בוחר להתייחס אליה. אבל זה לא אלבום כזה. זה בעצם לא אלבום של מוסיקת יוצאי ריאליטי בשום צורה, כי זה אלבום קאברים. וזה אלבום קאברים של שירי מטאל. וקצת הארד-רוק, אבל נו, לא יכולתי לבקש יותר מזה.

אז אם זמרת שנחשבת כיום לאחת מהיוצרות הפרינג' המוערכות ביותר מחוץ לקשת המטאלית שאותה אני מסוגל לקלוט עם ראיית הלילה הקלוקלת שלי בוחרת בצורה מודעת להפנות אל אלבום שלם אליי ואל לכשמותי, מן הראוי שלא רק אתייחס, אלא גם אגיד לכם מה דעתי על כל זה.

אז הנה דעתי. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני שומע קלאסיקות כמו Black Sabbath או Alice Cooper יוצאים מתוך המסגרת הרוקנרולית שלהם ומוכנסים לקופסה מוסיקלית סמוכה או רחוקה, אבל שונה מההגדרות שלהם. כמה אלבומים כאלה החזקתי בביתי? אין סוף. בזמנו, אלירן קנטור, מעצב עטיפות המטאל מהידועים והמוכשרים שישנם, אמר לי שאם הוא היה צריך לנחש מי הוא אומן המטאל האהוב עלי, הוא בוחר ב-Various Artists. כי חיבתי לקאברים של שירי מטאל גובלת באין-סוף, אז אלבום קאברים ישראלי של שירי מטאל הוא הבחירה האולטימטיבית לכתב שכזה.

ועם זאת, גברת מגל מצליחה לעבד חלק מהשירים לגמרי מחוץ להקשר המקורי שלהם, והופכת אותם לשירים כמעט שלה, מבלי לפרק אותם לגורמים חסרי כל קשר, לדוגמה מה ש-Tori Amos עשתה ל-Raining Blood או איך ש-Nothing Else Matters ממשיך להירצח עד היום בכל מיני מופעי ריאליטי כאלה ואחרים בכל העולם. לא, הו לא, מגל היא לא רק זמרת עם קול יחודי, היא גם מוסיקאית מוכשרת, ויודעת להחמיא למוסיקה ועם זאת לשנות אותה לחלוטין. היא כותבת ומעבדת מקצועית ומוכשרת שגם אם היא מוציאה שירים הרחק מעבר ל-Comfort zone שלהם הם עדיין נשארים שירים מדהימים.

נתחיל מהעיבודים לשירים היותר מודרניים. System Of A Down מקבלים פה מנה כפולה של פינוק ממורן מגל והמגע שלה ל-Chop Suey, מה שהיה המנון המטאליסטים החדשים שנכנסו למטאל דרך הלהקה המטורללת של עידן האלטרנטיבה הכבדה, שהופך את השיר מריקוד אלים של גיטרות וקריאות קרב לחלום בלהות קטן וצנוע שמבליט כל מילה (שבמקור נעלמת לכדי כלום) והופך את האפיזודה לאישית, כואבת ומוצלחת לא פחות מהמקור.

Black Sabbath מצד שני מקבלים טיפול כפול אחר. באחד, קלאסיקה נצחית כמו Paranoid מאבדת את כוחה האלמותי של ריף הרוקנרול החשוב בהיסטוריה ומתחלפת כמעט במה שמתקבל כנעימה רדופה של תסכול ושברון. אבל Solitude הוא איפה שהאלבום באמת בולט, עם אורח מלכותי כמו Warrel Dane (סולן Nevermore המפוארת) שגם אם הוא כבר מזמן לא בשיא כוחו הוא מביא הגשה מיוסרת, כאובה ובעל קול שבור ומרוסק לשיר הבדידות האולטימטיבי.

מגל בולטת במיוחד בטריטוריית עיבודים של קלאסיקות מטאל אלימות יותר. Master Of Puppets הופך למסע יסורים קשה עבורה כפסנתרנית, אבל מוציא פלאות מהשיר שחשבנו שלא נצליח לשמוע אותו יותר בצורה טובה אחרת. נכון, הוא מאבד את העוצמה הבלתי אפשרית של גיטרות Thrash Metal מובהקות, ואין לו את ההרגשה המסויטת המקורית, אבל הוא קולע בול למילות השיר, כאילו כמעט והוכנו עבור העיבוד הזה. גם Children Of The Damned של Iron Maiden מאבד הרבה מן הכאב שבקולו של Dickinson אבל מפצה על זה במקוריות שבעיבוד המוסיקלי המשותף של מגל ויוסי סאסי (גיטריסט Orphaned Land לשעבר) שמוציא פה נפלאות.

דווקא בשיר המקור של Orphaned Land מגישה מגל תוצר שמעט עומד במקום. From Broken Vessels הינו עדיין מוצלח ומרגש, אבל בהעדר הגיטרות של סאסי והעוצמה של להקת מטאל שאמורה להוביל את השיר, הוא הופך מיצירה מורכבת למשהו שקטן מסכום חלקיו.

האלבום מרוויח משני הכיוונים בדרך כלל. העיבודים של מגל ל-Marlyn Manson או ל-Dream Theater מפצלות את המטאל החוצה ומשאירות רק את הרגש הבוער בפנים, וזה מספיק כדי להוכיח שמדובר בשירים מעולים לא משנה באיזו מסגרת מקבלים אותם – ומצד שני המנונים כמו Poison של Alice Cooper נשמעים סוף כל סוף יותר כמו קריצת עין ופחות כמו חובה בכל מסיבת סיום, מה שגם מגל נהנית מקול עמוק ורך שגורם לה להשמע הרבה יותר קרובה ל-Fionna Apple מאשר לזמרת רוק ומטאל עם פאסון של ואלקירית, ובכך היא עושה סוג של win/win שכזה.

היא מוכיחה מצד אחד שהיא מעבדת מוכשרת, פסנתרנית שנעה בין טובה לנהדרת, וזמרת מרגשת מאד. היא מצליחה אפילו להשחיל פנימה שיר מקורי שלה באמצע הדרך (שלמרבה האירוניה השתחל בדרך סודית שכזו וגם נקרא Secret Way To Heaven) והוא מרגיש שהוא עומד מבלי לבייש את הפירמה לצעד שירים ענקיים שכאלה, שבעיבודם הנוכחי מרגישים כולם כמשפחה אחת גדולה מתחת לפסנתר כנף.

אבל ההישג המשמעותי האמיתי שלה היא ההנגשה של מוסיקה שנחשבת כבר מתה בדיון הציבורי המרכזי, ומגל, כמו שגרירה מטעם טוב שלא באמת נכנסת למים העמוקים של הז'אנר, בוחרת להציג שהיא מסוגלת, יכולה ומעוניינת להביא את השירים הענקיים האלה שלרוב מבוטלים על ידי גורמים צרי-אוזן על הסף, הישר אל חיקו של המיינסטרים, ומוכיחה שהיא אולי יוצרת מוכשרת, אבל אלו כתפי הטיטאנים שהיא נתלית בהם שהביאוה עד הלום.

לסיכום, גברת מגל, במידה ואת קוראת מילים אלו, הרשי לי לאתגר אותך בפעם הבאה. כן, גדלת על Metallica ו-System Of A Down, אבל בוא נראה אותך כמה תסתדרי ברותחין. Symbolic נמצא ממש מעבר לפינה, ואני יודע שהטיפול שלך בלהקות שנחשבות אבות המזון בז'אנר, אם כי פחות המנוניות, כמו Pantera, Sepultura ו-Machine Head יפתחו גם לשאר המטאליסטים שנותרו עם ספק באוזניים בנוגע אליך. זאת כמובן, את יודעת, לכשתגיעי למקום הזה שוב כשתצטרכי את דעתי הצנועה בנושא. עד אז, תמשיכי ככה, ניצחת בשני המישורים.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Nocturnus A.D. – Paradox

Blut aus Nord – Hallucinogen

Mayhem - Daemon

Tarja - In The Raw

Strident - March of Plague

Storchi – Outside
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
בגרון ניחר – לזכותו של המטאל הקיצוני

סקירת הופעה:
Damage Premiere - הופעת הבכורה של להקת DPS

סקירת הופעה:
פעם שלישית אפיגלידה - סקירת הופעת להקת Epica

סקירת הופעה:
מחזירים את הבשר - סקירת הופעת Septicflesh

סקירת הופעה:
כשהתן מקלל - סקירת הופעת ההשקה של להקת Zad

ראיון:
חוגגים עשור - ראיון עם סימון סימונס, סולנית להקת Epica
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[30/11/2019]
En Olam release show - Haifa
[16/11] Shokran בישראל
[16/11] AREWEDEAD - EP Release Show w\ Shredhead\ 03
[16/11] Harakiri For The Sky
[27/11] Ma'anish - Methods - Slimfim
[28/11] En Olam release show - Tel Aviv
[30/11] The Big Prog Theory
[07/12] Metal For Michael
[11/12] Amorphis Live In Israel
[14/12] En Olam release show - Jerusalem
[18/12] Winter FolkFest
[26/12] חג האור-פנד-לנד המסורתי
[08/01] Mayhem בישראל
[14/02] Leprous Live in Israel
[29/02] Jinjer Live in Israel
[30/05] Iron Maiden בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::