|
22/05/2016
Holocaust – Predator
מאת: יותם Defiler
הייתי צריך לחכות לפחות שבועיים מיום הזיכרון לשואה ולגבורה כדי לגשת לכתוב את הסקירה על אלבומה האחרון של Holocaust, אחרת זה היה ממש לא לעניין, אבל זה לא שזו פעם ראשונה שהשם הזה קופץ לי מול העיניים. את Holocaust אני מכיר בערך משנת 1998, כאשר נחשפתי פעם ראשונה למאגר הקאברים העצום ש-Metallica עשו לאורך השנים באלבומם הכפול Garage Inc.. אחד מהשירים שם, The Small Hours, הוא אחד משיריהם הראשונים של Holocaust, הרכב NWOBHM שהלך לפעול בסוף שנות ה-70. אחרי הרבה חילופי ליין-אפ, פירוק הלהקה, חזרתם לעניינים ב-2003, התפרקותם הנוספת, חזרתם לעניינים שוב ב-2012, מגיע לנו בתחילת 2016 אלבומם השמיני במספר.
כעת נותר לנו רק את John Mortimer מההרכב המקורי, שהפך להיות מחמישייה לשלישייה, שלקח, כבר ממזמן, את עמדת המיקרופון ביחד עם הגיטרה, וביחד עם בסיסט ומתופף חדשים Scott Wallace על התופים ו-Mark McGrath על הבס. אלו לא חדשות מרעישות, כי חוץ מכמה פנאטים שזוכרים את The Nightcomers ואת Heavy Metal Mania, הלהקה הותיקה מסקוטלנד לא הביאה הרבה בשורות.
הפעם העניין הוא לא שונה כל כך. Holocaust הם הרכב Heavy Metal סולידי, ששדרג את הסאונד שלו לשנות ה-2000, את הנגינה לנקודת אמצע שלא צועקת מודרנה אבל לא דבוקה למסורת, ואת כל התשתית המוסיקלית של שיריה לרוק טהור, מלודי וכבד. אבל האם זה באמת מעניין מישהו שנת 2016? זה לא שמדובר באלבום נוסף של Iron Maiden, אפילו לא Saxon. זו להקה שתמיד הייתה אנקדוטה בהיסטוריה של ההבי מטאל יותר מאשר בעלת ערך אמיתי, ולולא Metallica לא היו עושים לה קאבר עוד בסוף האייטיז ב-Garage Days, או ששירם לא היה מופיע באוסף ה-NWOBHM של לייבל כמו קרוליין רקורדס ב-1990, כנראה ששמה היה באמת נשכח לחלוטין. אתם יודעים, מלבד כמובן משמעות השם.
אז מה יש ללהקה בת 38 שנה להגיד באלבום הנוכחי שלהם?
המסקנה המרכזית, לא הרבה, אין פה שום דבר חדש, אבל אי אפשר לומר שהלהקה לא נשמעת בת מיליון אלא עדיין מלאת חיים ונוכחות.
אמנם השיר הפותח Predator איננו מהמבריקים של האלבום, אבל הוא פותח בעוצמה. נקודת החולשה שלו, כמו של כל האלבום, זה השירה המתחצפת של Mortimer הנשענת על השפעתו מ-Black Sabbath ו-Alice Cooper, אבל יוצאת בהפקה הזו כמעט כמו גרסה חיוורת של Dave Mustaine רק בלי הארס ובלי האינטיליגנציה הברורה. קל להבחין ש-Mortimer לא נשאר אדיש לכל מה שקרה במטאל גם אחרי ש-Holocaust קיבלה את הכיוון שלה. אין ספק שחלחלו פנימה השפעות של Thrash Metal, ז'אנר שלא היה קיים בשיאה של Holocaust, כמו כן גם השפעות של Punk ברורות בסי-פארט. השיר הקצר חולף לפני ששמים לב מעבר לפזמון קטנטן אחד למשנהו, כאשר השיר הבא הוא Expander, שיר הנושא מה-EP של הלהקה מ-2013 אחרי הקלטה מחדש, אבל באותו העיבוד בדיוק.
השיר מציג את כל החולשות של Holocaust במקום אחד. שירה שלא "עוברת מסך", טקסט לא רלוונטי שהרגיש מיושן כבר בסוף האייטיז, בנייה מוסיקלית קלאסית וסאונד של מגברים קטנים וקטנים במקום רוקנרול שיכול למלא נפש שצמאה לאצטדיון. גם אלה שאוהבים את הסאונד הטרנזיסטורי ואת המילים המעט שוביניסטיות של הז'אנר המנסה להתחדש כעת, כמעט 40 שנה אחרי מילתו הראשונה, לא בדיוק יתאהבו ביצירה הנוכחית.
דווקא מהשיר השלישי ההילוך מעט עולה, אולי במקום שמרגיש הרבה יותר טבעי ל-Mortimer וחבריו. Can't Go Wrong With You הוא השיר הראשון שאני יכול לומר ברצינות שהוא כנה, מובן ומיוחד. Mortimer דש פה בשיר אהבה מעט נואש, על מושא אהבתו – שהיא מחצית מגילו אך בעידן הנוכחי היא נבונה ממנו בערך כפליים. הוא מעריץ אותה ואפר לרגליה לא בקטע סקסיסטי וסוטה אלא כי הוא מבין שהוא דינוזאור בעולם שבו בלעדיה הוא אבוד, לא רומנטית, כי אם חברתית.
איפשהו, יש משהו שהוא חצי מנחם וחצי עצוב בשיר שכזה, שמודע לחוסר האונים של זמר מטאל מזדקן שכבר מזמן מטייל לקראת גיל ה-60, שנותן לקריירה האישית והמוסיקלית שלו להיות מובלת על ידי מנהלת / בת-זוג בת 30 שמראה לו שהעולם השתנה כל כך – שכעת אישה, מטאליסטית, אוהבת מוסיקה ומבינה דבר או שניים בעולם העסקי – מסוגלת להוציא אותו מהבוץ האישי שלו ולהושיע אותו – בכל מובן אפשרי, מהספירלה הרוקנרולית שהייתה גובה את חייו בלי ספק תוך כמה שנים בלי ספק.
זה מכתב אהבה אולי גם לחברי הלהקה הצעירים ממנו בהמון שנים, אשר הושיעו את החזון שלו ללהקה האהובה שייסד במו ידיו, ולא נותנים למורשת שלו לגווע גם אחרי 38 שנים. גם מבחינת לחן, כמה שהשיר נשמע פשטני, יש לו גרם של אהבה מוסיקלית טהורה ואמיתית שקופצת החוצה בעבודת הגיטרה בסולו שמשכנעת ומחממת את הלב.
Lady Babalon הוא שיר ששואב המון מהחלקים היותר Doom-יים של Black Sabbath, וגם הוא שיר היפנוזה על אישה רבת עוצמה, ספק אמיתית ספק מדינית, אשר מחזיקה את הלהקה בחזקתה ברצועות עור. Observer One הוא קטע מעבר אינסטרומנטאלי פשוט וחמוד, כמעט בלתי מורגש, ופותח את הגולל לקראת Shiva, אחד מהשירים הטובים באלבום. גם פה הדיאלוג הרומנטי משחק תפקיד חשוב, אך המוסיקה כבדה בהרבה, שואבת המון מ-Metallica ו-Anthrax למין שעטנז של Thrash Metal ו-NWOBHM, עם ריפים אה-לה Scott Ian ומלודיות סטייל Belladonna.
Shine Out הוא לדעתי השיר הטוב באלבום, גם כי הוא משתחרר מהאסכולה העיקשת של חיזורים אחר נשים חזקות, ומדבר בפשטות רוקנרולית, ובסאונד של פעם על האהבה האמיתית בין אומן רוק לבין הקהל הקטן שנשאר נאמן לו. בלעדיו הוא לא מסוגל לראות עצמו מעבר לאפס ריקני, אך ביחד עם כל ה"לוחמים" המוסיקליים המלווים אותו, הם בוהקים כגלקסיה שלמה. Revival הוא אחד מהשירים הקצביים והאפלים יותר של האלבום, בקצב מלחמתי הוא מושך קדימה ובקול צרוד על גבול הגראולים שר Mortimer על שובה של Holocasut מתוך הסערה ומהאפר כתחייה מחדש. השיר הסוגר, What I Live For מנסה להשען על הנקודות החזקות של האלבום אך קצת מרגיש ממצה ולא מתקדם לשום מקום, אולי בגלל השירה שלוקחת יותר מה-Punk ופחות מהמטאל, או בבחירה באקורדים מאז'ורים אשר מבטלים את האווירה האפלה ששרתה על האלבום עד כה.
סך הכל, השאלה האמיתית היא האם יש סיבה לשמוע את Predator של Holocaust, להקה שנתנה את התוצר הכי טוב שלה ב-1980, כיום בשנת 2016? לדעתי, רק אם אין ברירה. Predator הוא לא אלבום רע, אף ללהקה אין הרבה מה להגיד והניסיון להיות רלוונטים מרחף לנצח על הגבול בין מעורר רחמים למעורר הזדהות. ל-Holocaust אין את המורשת הענפה והבלתי פוסקת של Anvil, תהיה משעממת מוסיקלית ככל שתהיה, ויש להם יותר הבנה בנוגע לסאונד, בנוגע לגישה מוסיקלית וקצת בנוגע ללחן. אבל הסקוטים סובלים עדיין מהבעיה העיקרית שהיא חוסר רלוונטיות. לא בגלל שהז'אנר אינו רלוונטי, אלא בגלל ש-Holocaust אחרי האלבום הראשון שלהם איבדו את כל המומנטום עצמו וכל מה שנותר ב-Predator זה טיפות קטנות של מקוריות בים של חומר לעוס שמרגש ככל שיהיה, לא זז לשום מקום מלבד, אולי, לעבר מודעות עצמית.
|
