לאתר הרשמי:
חברת תקליטים: הוצאה עצמית
רשימת השירים:
01. One Of A Kind
02. Paranoid
03. Secrets
04. Take It Off
05/07/2016
Petrichor – P.O.S.T.
מאת: יותם Defiler
לפני שאני אתחיל לנתח את ה-EP הטרי-טרי של Petrichor, אני צריך להסביר משהו קטן בנוגע לז'אנרים. עכשיו, זה הזמן שלכם לומר, אפילו בקול רם, "אוי נו, עוד פעם חפירה על ז'אנרים? די נו עזוב'תנו באימא'שך". ואז אני אסביר לכם שלשים גרש כקיצור פעמיים במשפט זה כבר עצלנות חריפה ואחפור לכם בכל מקרה.
לא ברורה לי הסיבה שהסצינה האלטרנטיבית בישראל תקועה רק במסיבות ובהופעות קטנות. כלומר, היא קיימת, יש להקות רוק אלטרנטיבי וכבד מעולות, מ-Dolly's Circus ועד ל"לבד בעדר", חלקן אפילו עם קמצוץ קטן של מטאל בפנים, אבל אני ממש לא מבין למה כמעט כל הקיום של הסצינה הזו הוא בפגישות מחזור במועדון המוסד, או לעתים באיזה מופע הצדעה ל-Tool או Deftones. פעם זה כל מה שיכולת לראות מסביבך אם היית חובב רוק כבד. היית אומר "אני אוהב רוק כבד" ואנשים היו דוחפים לך Alice In Chains שכל מה שרצית זה פשוט עוד אלבום של Iron Maiden. הרוקרים האלה, ילדי הגראנג' והאלטרנטיב הכבד יותר, ממש איימו על המטאל לאיזה שלוש-ארבע שנים בסוף שנות ה-90. כש-Marlyn Manson ו-Korn דחקו להקות כמו Megadeth ו-Judas Priest עד לכדי שינוי סגנון, אנחנו המטאליסטים הבנו שיש בעיה.
אבל עכשיו, ממרום שנת 2016, הדברים האלה נראים כמו היסטוריה עתיקה, שבטח לא מעניינת את Petrichor. אבל היא צריכה לעניין. בגלל שלפני 20 שנה אף אחד לא היה מעז לקרוא ל-Petrichor בשם "להקת מטאל", גם אם הוא טורח לערבב את זה עם מספר מילים נוספות. אבל בימינו, ימים שבהם Alter bridge ו-Breaking Benjamin עולות סמוך יותר ל-Mastodon ו-Lamb Of God מאשר ל-Coldplay או Muse, אז אתה מבין שמבחינת הציבור הרחוב, כל ההגדרות האלה לא משנות. רוק כבד הוא רוק כבד, גם אם הוא נשען על הרוק האלטרנטיבי במלוא הכוח. זוהי עוד תמורה אדירה בחלחול הסגנונות אחד אל תוך השני, ושנת 2015 לצורך העניין הוכיחה את זה היטב, אם זה היה הסיומת שלה שהראתה ש-Baroness יכולים ליצור אלבום רוק מלודי מעולה שנשמע כבד ושופע ובקושי רב נוגע בגבולות המטאל, או אם זה להקה כמו Walkways שמגיעה למקום השני הנהדר בתחרות המטאל-באטל בוואקן, למרות שהם בעצמם לא ידעו שהם להקת מטאל עד שלא מסמרו להם את זה ביחד עם פשקויל בנושא על המצח.
אבל לסצינה האלטרנטיבית הזו אין מקבילה למגזין "מטאליסט". אולי יש כמה בלוגים, אבל בסופו של דבר, כאשר להקת רוק כבד כלשהי רוצה שמישהו יקשיב לאלבום שלה ויסביר לקוראים מה הולך שם, כיום אפילו קשה למצוא בלוג מוסיקה שיתייחס ברצינות ולא יתייג אותם "להקת רוק" וימשיך הלאה.
הבעיה היא שב"מטאליסט" הם נחשבים ממש-ממש וניל לעומת רוב החומר שאנחנו מסקרים, ועוד נתנו אותם לי, מישהו שאוהב את המטאל שלו עם המקבילה המוסיקלית לסחוג. אבל גם בהעדר הכלים הנכונים להעריך ולשפוט ולחוות דעת על ה-EP של Petrichor, אני עדיין בעל זוג אוזניים ויכול לזהות מוסיקה, בין אם היא טובה או לא, כאשר מגישים לי אותה.
וואו, זה היה וואחד אינטרו, בואו נדבר קצת על ה-EP של הלהקה, טוב?
אוקי, אז ככה, מדובר ב-EP שהושק ממש ביוני 2016, כלומר זה קטע טרי-טרי, אבל מרחיקי לכת יכולים למצוא גם קליפים לייב או מצולמים היטב מהלהקה שהקדימו את צאת ה-EP. אני אומר EP אבל בתכלס, כל מה שאני מתכוון לומר זה "דמו". אין בדיוק חוברת מילים, אין רשימת תודות, אין אפילו מסגרת פלסטיק, אבל "דמו" נחשבת למילה מקוללת בעשור וחצי האחרונים, כי זה אומר שאולי יש סיכוי שהגרסאות ששמענו עכשיו אינן הגרסאות הסופיות שנשמע מהלהקה בעתיד, או חס ושלום מטרת ההקלטה היא למצוא משקיע שיסכים למממן ללהקה אלבום, מה שכמובן לא קורה יותר כי השנה אינה 1986.
ה-EP מתחיל עם השיר הקצר One Of A Kind, בחבטות גיטרות ותיפוף אנרגטי, מה שמאפשר לגל בר-און סולן הלהקה מספיק מקום להיכנס דווקא אל תוך אקורדים פתוחים שכל מטרתם לספק בנייה לבאות. עם פזמון קליט במיוחד, שנשען על גיטרה מלודית מפי ידיהם של גיא עזרן ואמיר איגרא ונוכחות ווקאלית חמודה מצד בר-און השיר עושה בדיוק מה שהוא צריך לעשות, להקפיץ, לחמם ולהכריז "אנחנו פה". יצוין לטובה התיפוף של אמיר משיח, שאמנם לא יורה פה צרורות, אבל בדיוק יודע את מקומו ומוביל את השיר קדימה עוד ועוד.
השיר נגמר עם טעם טוב של עוד, ואנחנו פותחים את הדלת לשיר הבא. עכשיו עם השיר הבא יש לי קצת בעיה. נתחיל מזה שהוא לוקה במעט גנריות מוסיקלית. פתיח איטי שמתחלף בשירה עצובה או לחוצה של בר-און. כאשר הבית השני ממשיך, כמעט דקה אל תוך השיר, הוא לא עושה את זה ב"בום!" שהיה ל-One Of A Kind, מה שגרם לי להרים גבה, ולחשוד שאולי השיר הקודם אכן היה, כמו ששמו מתאר, הבלחה חד פעמית. הפזמון מעט מרים את הקצב (אם כי הקסם של הפזמון יעבוד באמת רק לקראת סוף השיר) ואז אני קולט שבעצם גם שם השיר נשמע לי קצת מוכר. כאילו, "Paranoid"? ברצינות? אין לי בעיה עם שמות גנריים לשירים (סתם, יש לי בעיה, אולי פה הבעיה שלי בעצם) אבל צריך ביצים בגודל של אסדת קידוח כדי לקרוא לשיר שלך על שם המנון המטאל המפורסם בעולם ואז להסביר שזה פשוט השם שהכי התאים לשיר. כאילו, אפילו Garbage, להקת אלטרנטיב מוחלטת, ידעה להתרחק מזה באופן מוחלט. זה פשוט לא Google Friendly, אם אני אקלוט את השיר הזה בפאב ואני אשאל איך קוראים לזה, ויגידו לי "אה זה פרנואיד של פטריקור." ואני לא אקלוט שאמרו לי פטריקור ואחפש פרנואיד באינטרנט, אני ככל הנראה לעולם לא אמצא את זה. אבל זה סתם אני מתלונן כמו זקן נרגן, השיר הוא כנראה החלש ב-EP, אם זה בגלל הבנייה שלו שפשוט מרגישה לא מספיק דינאמית, או בגלל שאין עליית מתח אמיתית בין הבית לפזמון כמו שהיה בתצוגה המרשימה של One Of A Kind. זו הבעיה עם שירים שכל הבתים שלהם בעצם הם בנייה לקראת הפזמון. זה מתחיל עם הבית הראשון בתחילת השיר שכל כולו אינטימי ומוחרש, ועם הבית השני שבו הגיטרה מלווה בתו צורמני (ודווקא מגניב) את הבילד-אפ סביב הרית'ם-סקשן. אבל אז אחרי פזמון שני אנחנו קצת נוסקים אל מחוזות העמידה במקום עם סי-פארט שלא כל כך מתקדם.
"Secrets" עונה להגדרה של הבלדה ב-EP. השיר לוקח המון מז'אנר האימו, קורץ ללהקות כמו Fallout Boy, וקצת אפשר לשמוע שם Avenged Sevenfold, לפחות בחלקים השקטים יותר שלהם. הוא מרגיש טיפה יותר אוטנטי, גם אם הוא מעט יותר שבלוני ממנו, אבל פה בר-און מצליח לשחק בליגה של הגדולים, וכאשר הברידג' מגיע באמצע הוא קצת מחזיר אותנו לתקופה של רוק כבד טהור, לפחות עד לפזמון החוזר – מה שמרים הרבה את כל השיר למעלה.
השיר הסוגר, Take It Off, עומד לצד One Of A Kind מבחינת רמה, למרות שהוא נמתח טיפה יותר זמן, אין ספק שהיתרון המשמעותי של Petrichor זה לא ברוק הרגשני אלא באלטרנטיב רוקנרול מקפיץ ואנרגטי. אולי זה בגלל שאתה לא שם מתופף כמו אמיר משיח ונותן לו לנגן בלדה או איזה מיד-טמפו ישנוני, אלא נותן לו להרביץ כמו שהוא נועד להרביץ, או בגלל שאיגרא או עזרן יודעים להתפתל עם ריפים שצריכים מהם לעבוד ולא נשמעים כאילו הם מבזבזים את הזמן שלהם רק כדי להשמע נחמדים לכמות גדולה יותר של קהל. אפילו יובל רהב מבהיק לשנייה וחצי לא רק בתור זה ששומר על הקצב עם הבס אלא כזה שמכתיב את הגרוב. היחיד האמת שנשמע כאילו הוא לא מרגיש פה בבית זה גל בר-און שבפזמון מושך טיפה יותר ממה שהשירה יכולה להחמיא לו, וזה קצת נשמע שטוח ולא פוגע במטרה הרגשית שאליה הוא כיוון. הלחן פצצה, כן? הוא פשוט צריך אולי קצת לעבוד עם הקול שלו כדי לתת לו למלא את הנפח שהלחן פותח בשבילו. בגדול – Take It Off (שמדבר על מסיכות, לא על סטרפטיז, חברים, בחייכם, לאן המוח שלכם מוביל אתכם תגידו לי) הוא כנראה מה שעתיד להיות ה-שיר של ה-EP, גם בגלל פזמון קליט, גם בגלל בנייה מוסיקלית נכונה וגם בגלל שיש פה הרבה מרחב לשיתוף פעולה עתידי עם קהל שמכיר את השיר בעל פה.
לסיכום, P.O.S.T. הוא EP (או דמו) קצר, קולע ולעניין לחובבי הז'אנר ולא רק, אבל הוא לא מגיע למדרגה הנדרשת ממנו להפוך להיות יצירה חובה לכל חובבי הרוק באשר הם. כאשר המאזן שלך הוא שני שירים טובים ושני שירים בסדר ב-EP, אתה חייב להגדיל את הפער לטובתך. נכון, אין פה באמת נפילה בשום מקום, ואולי אני או קהל קשה מדי כי זה לא כוס מיץ התפוזים הקבועה שלי, או שאני פשוט קשוח מאד לגבי יצירה ישראלית, אבל כל הדברים שנאמרים נאמרים באהבה כדי שדריסת הרגל הבאה של הלהקה תהיה אלבום מלא מופתי, לא משנה באיזה ז'אנר. והעובדה שאתם נותנים למישהו שאשכרה טרח להשלים את הדיסקוגרפיה של Slayer בזמנו לשמוע יצירה אלטרנטיבית היא לא לרעתכם. היא מכריחה אותי להרחיב אופקים ולתת שמיעה גם למשהו מחוץ ל-Safe Zone שלי, והיא מכריחה אתכם להבין שבהעדר סצינה אלטרנטיבית בריאה וסיפוח של כל הסצינה האלטרנטיבית הכבדה יותר אל תוך החיבוק הדוקר ומלא הניטים של המטאל, אולי למטאליסט מזדקן כמוני יש עוד מה לומר.
|
