תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
OnTour
Graspop
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן
חברת תקליטים: Century Media


רשימת השירים:

01. Jumalten aika
02. Ruttolehto
03. Suden tunti
04. mimisbrunn
05. Ihmisen aika


ציון:

05/02/2017
Moonsorrow - Jumalten aika
מאת: יותם Defiler


מעולם לא אהבתי את Moonsorrow. לא מבין את הקטע של Black Metal כל כך, אבל אף אחד לא מרים את הכפפה ומתייחס לאחת ממובילות הז'אנר בעולם- אז מישהו צריך לעשות את זה. העניין עם Moonsorrow הפינית, מלכי ה-Folk Metal על הצד האפל ביותר שלו - עד כדי כך שהם קצת מסרבים להכנס להגדרה הזו - הוא שאם אתה לא בקיא ב-Suami, אתה הולך ללכת לאיבוד. איפה מתחילים עם שירים של רבע שעה ופולקלור כל כך בלתי נגיש?

זו הבעיה עם הסואמי, השפה הפינית. שזה בעצם דרך אחרת להגיד "התרבות הפינית" - לרבות דורותיה המוקדמים. הפינים הם עם מוזר. הם אולי השמחים ביותר מבין כל הסקנדינבים, בפער מגוחך, אבל לוקחים את עצמם בכל כך מעט רצינות, שכל מוסיקת הפופ שלהם היא מטאל. כאילו - אני מזכיר לכם שזו המדינה ששלחה את Lordi לאירוויזיון לפני עשור, כן? ו-Lordi הם בתכלס להקה שמנסה לנגן Alice Cooper ולהתחפש ל-GWAR, והם עוד גרים בלאפלנד, המקום הכי צפוני של פינלנד, ועוד בצפון לאפלנד. כלומר - באופן מילולי הדבר היחיד שמפריד בינם לבין הקוטב הצפוני זה מי קרח.

אז הפינים הם עם מוזר. הם מתייחסים להכול בקלילות, עושים ז'אנרים שלמים שמוקדשים רק לאלכוהול, ואני די בטוח שזה לא מסתכם רק במטאל. כלומר, כשהטמרפטורה השנתית הממוצעת שלך היא מינוס 10 מעלות, ואתה רואה את השמש בערך שעה וחצי ביום, וזה גם לא נופל לך על הפסקת הצהריים - אתה או נהיה דכאוני כמו נורבגיה, או מטורלל כמו פינלנד. מטורלל ושיכור.

ודווקא אצל Moonsorrow מצאתי נישה קטנה של רצינות. עכשיו, לפני שתתפסו אותי במילה, כמות הלהקות הרציניות הפיניות היא בלתי נגמרת - מ-Nightwish ועד ל-Amorphis, אבל לכל אחת מהן יש קורטוב של הומור עצמי, מן זרזיף קטן של דאחקה שנותן להם להשתחרר אולי טיפ'לה יותר משאר אחיהם הסקנדינביים, ודווקא כשמקבלים אלבום אפי כשלא מבינים בו מילה, עולה התהייה "נו, אתם רציניים איתי?"

אז Jumalten aika (או בעברית "עידן האלים") הוא אלבומה האחרון של Moonsorrow. הוא כבר ישב לי מחכה שאתייחס אליו כל כך הרבה זמן - אבל כל פעם שהסתכלתי עליו הבנתי כמה פאקין Black Metal הוא, וכמה אני צריך סיבולת של פלדה כדי להתמודד איתו. חמישה שירים ו-75 דקות. וואו, מה עשיתם לכם רע?

אבל הנה חלפה לה 2016 הנוראית ועזרתי אומץ, לפני שיטפטפו כל האלבומים המפחידים של 2017, להאזין למה שכל כך הרבה אנשים אמרו שהוא האלבום הכי מופרע של Moonsorrow. הלהקה הותיקה הזו, שכבר מתקתקת 20 שנה על הבמה, לא מעוניינת שתקראו לה Folk Metal. הם אומרים שהם לוקחים את הפלטפורמה המטאלית האופיינית כל כך לסוגה הפינית, והם עוד מהלנסיקי, הם יודעים פינלנד מהי - ודוחפים אותה לכיוונים אפלים יותר. אין פה את האקורדיון של Korpiklani או את השירה המלודית וההמנונים של Turisas. כמו כן - למרות שהטקסטים עוסקים במיתולוגיה הסקנדינבית בצורה מוחלטת, Moonsorrow שוברים את ההגה שמאלה חזק עם האינטרפטציות של הפאגניזם והניאו-פאגאניזם, באותה חרדת קודש כמו ש-Orphaned Land מתייחסים לתנ"ך. הטקסטים, אמנם בסואמי שהיא אולי השפה הכי קשה באירופה חוץ מהתת-שפות שיש שם בעמק הבאסקים בספרד, מדברים על רוחניות פאגאנית, על קרבה לדת ולהארה דתית פאגאנית, מה שכל מונותאיסט אמור להרגיש חלחלה ממנה. אני לא מדבר איתכם על עיבודים לסיפורי עם כמו של Amon Amarth או Ensiferum, אני מדבר איתכם על הבפנוכו של הדת. אקיצר, מבחינת Moonsorrow, הז'אנר שאתם קוראים לו Folk Metal הוא בושה ואתם יכולים לדחוף אותו לאיפה שלא זורחת השמש. הם באו לעשות Heathen Metal. שזה פשוט להגיד "איכסה כל השאר, פה תקבלו משהו אחר." ותקשיבו, בתכלס? הם לא טועים.

מהפתיח האווירתי שנשמע כאילו נעמדתם על ההרים הרחוקים של פינלנד, מול הפיורדים הקדומים, ובאתם להשקיף בעין ההיסטוריה מה היה פה הרבה לפני שהנוצרים הגיעו לפה לפני מאות שנים, אולי אפילו לפני שכף רגלו של אדם דרכה שם. האווירה הפרימורדיאלית הזו, מלווה במקהלה, ואז שיר הנושא מנחית מהלומה מטאלית של Black Metal מתגלגל, אבל שלא שם את הדגש על מהירות של שדים כמו Marduk או על השטניזם הזול של Dark Funeral. השירה היא צרחת Black Metal מסורתית, כזו שפגשנו אלף פעם, אבל המוסיקה מרוממת ודוחפת את עצמה קדימה. הריף המרכזי מתעקל לו לאורך הדרך, מקבל ליוויים מגיטרה מובילה, מקלידים ומהקצביות המוסיקלית, ככה עד קצת לפני אמצע השיר בערך, כאשר הכול נודם מלבד מיתרי פלדה של גיטרה קלאסית ורוחות הצפון. הפאוזה הזו מלווה בשירה מעונה לפני שהשיר חוזר להעלות הילוך לאחר מכן.

השיר העוקב הוא התגלמות כל מה שמלכותי בצפון הרחוק והקר. ממקהלה רועמת שלוקחת אותנו אל תוך חורשת המגפה, השיר מגולל את סיפורו של פלוני ששתה מבריכה אסורה שהסתירה את סודות קסם הרונות, אותו הכשפים אשר העניקו יכולת בריאה והשמדה, הגנה ועוצמה. גם מבלי להבין את המילים אלא רק להיישיר מבט לתרגומים ישירות מהרשת אפשר להבין את כבדות הסיפור, את מוסר ההשכל המקביל בכל דת ובכל אמונה, אבל הסיפור הוא שמשרת את המוסיקה כאן ולא ההפך, כשקולות המקהלה הגברית היא הקול האוסר והנוזף בפזמון, בעוד שהשירה המרכזית בצרחות וגרון ניחר מגוללת את הסיפור קדימה. גם כאן, באמצע השיר, המתח נרפה, ושדות קטל של מגפה נוראית נשמעים מבעד לכלי הפולקלור הקלאסיים, מבעד לנאום בסואמית על הגורל המר, המלווה במקהלה היפיפייה. בלי ספק, השיר Ruttolehto הוא אחד מהחזקים באלבום, רק בגלל הסיפור הקולע שהוא מעביר, במן פולקלור זר ובלתי אפשרי כמעט למוח המזרח-תיכוני הדליל שלי - משהו בין שוגון יפני, שאמאן אינדיאני וכוהן מלחמה ויקינגי, שרק אם מבינים את שורשיה של פינלנד אפשר להבין, ממש ממש בקצת, איך זה כמעט ואפשרי.

אחרי השיר הזה, אנחנו מקבלים את הסינגל מהאלבום - Suden tunti הקצר בשירים עדיין עולה על 7 דקות, המספר את סיפורו של זאב יום-הדין אשר משול למחריב העולם, אשר נכבל בבגידתם של חלשים ממנו כי לא ניתן להביסו בקרב. זהו כמובן משל לפאגניזם העומד איתן בליבם של המאמינים נגד המונותאיזם הדורסני, ובוידאו המצמרר שיצא לשיר, העולם המערבי הוא אותם גמדים בוגדים אשר מנסים בכפייה ורק במספרים המונים להביס את הזאב האמיתי, הפולקלור הבלתי ניתן להשמדה, המיסטי, האופל הנצחי שמחכה באופן אינסטינקטיבי בתור כל מוח אנושי שמפחד מהחושך.

לאחר השיר הקצרצר הזה אנחנו מגיעים באמת לשיאו של האלבום, אל תוך שני השירים האחרונים. הראשון מביניהם הוא Mimisbrunn, הבאר הנמצאת בלב ליבו של עץ העולם במיתולוגיה הנורדית - בה טבל אודין את עינו על מנת לראות עבר הווה ועתיד. לאחר פתיח אקוסטי ועדין וצלילי הטבלה, שיש בהם לא רק מהצליל הנקי אשר מתנער מעוולות העולם החדש אלא גם התרסה נגד המיתוסים הנוצריים. שמותיהם של אודין או פפניר, האייקונים של ראגנארוק ושל סוף העולם, לא מוזכרים בשמם כלל וכלל, אלא כמשל. "אדם זקן", "נוכרי", "בית" או "חיית טרף" - מן סממנים שאם יתורגמו לכל שפה לפני אלף וחמש מאות שנה, כל ישוב בכל העולם יוכל להזדהות איתם, מקונסטנטינופול וביזנטיון ועד לאולאנד בשבדיה לפני בוא הרומאים. דווקא פה האסימון נופל בנוגע למסר של Moonsorrow. הנצרות, והמונותאיזם בכלל, מחק את הצויון של המיתוסים אשר חיברו בין כל העולם בניסיון לייצר מכנה משותף רוחני אחד גדול שמדבר על גאולה, על מוסר מוחלט ועל סחר ועונש. דווקא פה, למרגלות הבאר הבראשיתית הזו, שמוזכרת רק בקצרה ב-Prose Edda, אסופת המיתוסים הנורדים המוקדמת כפי שאנחנו מכירים אותם כיום מהמאה ה-13, מתפרץ האלמנט המקפיא של ה-Black Metal, כן, גם דרך הטרמולו המשתולל והבלאסט-ביטס, אבל גם מתחושת הגזל והבגידה, ההפסד והניסיון להחזיק בכל מה שהוא "אתה" בעולם ששייך לכולם. דווקא באמצעות הגישה המפשיטה את הדמויות מהשמות שלהם והופכת אותם לאנשים ללא פנים או זהות או עם, המטרה עוברת.

את האלבום אנחנו סוגרים עם השיר ההופכי לשיר הפותח. מ- Jumalten aikaאשר נתן את יריית הפתיחה, אנחנו חולפים לאורכה של התקופה וסוגרים עם Ihmisen aika ("עידן האדם"). אובדן התמימות אשר מאפיין את דמדומי האלים (לא רק אצל Bathory, האב הקדמון של Moonsorrow) מדבר רעות על השתלטות האדם על העולם, כפי שכולנו יכולים לדמיין למה - אבל דווקא במבע הפילוסופי של הנושא. האדם הכין את הברזל של כלי הנשק, כי האלים ירו ברקים ורעמים, מה להם ולברזל? האדם הכין את הזהב שהוא מקור כל המלחמות והרוע בעולם, כי מה לאלים למטבעות ותכשיטים? והאפילוג הארוך (השיר הארוך באלבום, 16 דקות של אפוס פאגאני אפל) הוא החותם את האלבום עם הצדעה מלודית לאבות הז'אנר והאבות הרוחניים של הפאגאניזם הקדמון. האלגוריה של המין האנושי, של עידן האדם, עם הנצרות, אינה נעלמת מהעין לאורך כל האלבום - והביקורת הנוקבת של הפאגאניזם (והניאו-פאגאניזם, האמת, אני לא מומחה גדול בתחום, אז אשמח לתיקונים) אודות התדרדרות הערכים בגלל בוא הנצרות וערגה לזמנים שהם יותר פשוטים יותר מוסרית וממלכתית, בהם לוחם היה לוחם והוא היה קונה את מקומו בואלהאלה לא בתחבולות אלא בהגנה על הכפר. המיתולוגיה הנורדית לא סתם מסמלת עד היום את המעוז האמיתי של הניאו-פאגאניזם לעומת דתות פאגאניות אחרות כמו הרומית והיוונית, הפרסית והבבלית, המצרית או הסלאבית - שפשוט נעלמו מהעולם כי הן היו נטולות את החוזקה העממית שהושרשה במוסר הסקנדינבי, של הדרישה לראות את הדברים כמו שהם מבעד לתרמית של הממסד הדתי, ושל ההפשטה של כוח הוא כוח, חרב היא חרב ובית הוא בית.

ודווקא הכניעה לדת האדם לעומת דת האלים (תחשבו על זה, מבחינת הסקנדינבים, הפגישה עם המונותאיזם לא הייתה עם ישות אלוהית בלתי נראית, אלא עם שליחים של איש שמת ונשאר תלוי על צלב וספק חזר לחיים ספק לא) היא הסמל המופתי לסיבה להמשיך להלחם, כי בעולם שלנו הסגידה לבני אדם לא הפסיקה - ואם זה לא מה ש-Black Metal, פאגאני או לא, אמור לסמל בראש ובראשונה, אז כולנו הבנו את ה-Black Metal לא נכון.

האלבום של Moonsorrow הוא מסע ארוך אל תוך המשנה הפאגאנית הקדומה, אל סיפורים מיסטיים של אויבים מרים, של מוסר השכל של שיעורים שאיש לא טרח ללמוד כבר מאות שנים, ושל הצצה מיתית אל תוך לב הליבה של המטאל האפל של פינלנד, בלי כל שירת השיכורים והשמחה המאפיינת אותם.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[14/03/2024]
Structural - "Decrowned" release show
[30/03] Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::