תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Dusturbed
Graspop
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן
חברת תקליטים: Massacre Records


רשימת השירים:

01. Neurophobic
02. Convulsions of Christ
03. Blood-Soaked Domain
04. Dominance by Acquisition
05. Syncretism
06. Black Slithering Mass
07. Rite of the Blood Eagle
08. The Canonical Rights
09. Confession Before Slaughter


ציון:

26/06/2017
Sinister - Syncretism
מאת: יותם Defiler


העניין הזה, עם קאמבקים של להקות מטאל, הוא שיש לו תוקף מסוים. להקה יכולה להתפרק, לחזור ואז לתקוף עם אלבום קאמבק שיגרום לאנשים לומר "וואו, איזה מזל שחזרתם!" הם לא צריכים להתפרק ממש, הם יכולים גם סתם ללכת לרעות בשדות זרים כמו Kreator לאורך רוב הניינטיז או Fear Factory שהלכו לחפש את עצמם עם קצת Nu Metal. כן - הניינטיז היו קשים. אבל בואו רגע נסתכל על אחת מחלוצות ה-Death Metal ההולנדי, הלא היא Sinister. מה, קיוויתם ל-Pestilence במקרה? או אולי ל-Gorefest? צר לי לאכזב אתכם, אני מתכוון אך ורק ל-Sinister. הלהקה הזו תמיד הייתה ה-Deicide סוג ב', אם כמובן נתעלם משלושת האלבומים הראשונים שלהם.

ועכשיו נגיע לסוגיה אחרת. הסוגיה שנדבקת כמעט לכל להקת Old School Death Metal, בין אם זה Morbid Angel, Entombed, Dismember או Suffocation. סוגיית ה"בהתחלה היה פה יותר טוב". יש משהו סופר פרובלמטי עם הקונבנציה שה-Death Metal עשה את שלו, ועכשיו ה-Death Metal יכול ללכת. כל מי שבאמת גדל ואהב ואוהב ומעדיף את המטאל שלו ברוטאלי, קיצוני ואכזרי לאין שיעור - גם לוקה תמיד, אבל תמיד, בבעיה הזו - שהאלבומים של תחילת הז'אנר היו יותר טובים מהאלבומים של המשכו. אני לא מדבר רק על הפערים בין Nile ל-Deicide או Behemoth ל-Morbid Angel. אני מדבר דוגרי רק על העובדה שאם יש משהו שמשותף לכל להקות ה-Death Metal באשר הן, הוא שהאלבום הראשון שלהם היה או הכי טוב, או הכמעט הכי טוב - וההכי טוב היה השני. היחידים שחורגים פה הם מהנוסחה עם Death, בתכלס, בעיקר בגלל שהם קצת יצאו מנישת ה-Death Metal ואז בכל מקרה מעריצי ה-Death Metal האוטנטים יעדיפו את Death של שני הראשונים. נכון? תגידו שאני לא צודק. בבקשה. אלבומי הבכורה של Dismember או Entombed או Obituary או Malevolent Creation או כולן! מה שתמיד חוזר בנוסחה הזו, זה שיש ללהקת Death Metal אמיתית שניים, אולי שלושה אלבומים של חסד, וזהו - הן מיצו את עצמן, וזה אף פעם לא יהיה טוב כמו שהיה פה בהתחלה.

זה לא הבעיה של כמעט אף ז'אנר אחר, אם תשימו לב. ה-Thrash פרח אצל כל להקה עם אלבומים מס' 3-4 לפעמים גם יותר. אצל הגדולות של המטאל הבריטי אפילו אסור לומר, ובתכלס, זו בעיה שמאפיינת רק את הז'אנר הזה. את ה-Death Metal. לא משנה כמה ברוטאלי, היחידים שזוכרים לטובה הם האלבומים הראשונים. אצל Sinister המקרה הוא זהה. כולם זוכרים לטובה את העלייה שלהם, בתור חוד החנית של ה-Death Metal האירופאי תחת חסותם של Nuclear Blast - עם אלבום בכורה שכולם מחובבי הז'אנר יודעים לדקלם ממנו שירים, הלא הוא Cross The Styx, ולמטיבי לכת יש גם פינה מכוערת ונוטפת רשעות שטנית גם ל-Diabolical Summoning ול-Hate. אבל זהו. אחר כך זה לקח לכיוון ברוטאלי מדי, ואז הצטרפה אליהם Rachel ב-2001, איזה חצי שנה לפני ש-Angela Gossow הצטרפה ל-Arch Enemy וגנבה את השטיק הזה של להקת Death Metal עם זמרת (כי אף אחד לא שמע על Nuclear Death וחבל) והם הוציאו שני אלבומים ואז הכול קרס והם נעלמו אחרי 2003.

כן, אבל רק ל-3 שנים! Afterburner ראה אותם קמים מהקבר הזה עם ליין אפ חלופי ואלבום שהחזיר להם את הברוטאליות של פעם (שלא באמת אבדה, אבל קצת התדלדלה בכתיבה חסרת כיוון). ואז היה עוד אלבום. ועוד אלבום. ועוד אחד. ועכשיו Syncretism הוא אלבומם ה-13 (!) של Sinister. זה אומר שללהקה ההולנדית הזו יצאו יותר אלבומים מאז שהם חזרו מהמתים אי שם ב-2006, יותר ממה שהיה להם לפני שהם התפרקו. די כמו Amorphis, רק ש-Amorphis ממש המציאו את עצמם מחדש, ו-Sinister די נשארו באותה הבעיה הקלאסית של הז'אנר שלהם. לא משנה כמה Afterburner היה סבבה (הוא היה סבבה), לא משנה כמה האלבומים אחר כך היו טובים (רובם די אותו הדבר - חוץ מאלבום הקאברים שלהם מ-2015, Dark Memorials, שמוכיח שאין להם בתכלס הרבה מה להגיד כשהם עושים הרבה קאברים ללהקות Death Metal אחרות) - הכל מתנקז לזה ש-Cross The Styx היה הכי טוב.

זה קצת לא פייר, Sinister ממש מנסים לעשות אלבומים ברוטאליים, הם החליפו את כל הליין-אפ כמעט לגמרי, אי אפשר לזהות את הלהקה, תנו להם צ'אנס. אבל אין מה לעשות - הם נשמעים עדיין כמו הלהקה ההיא שלא באמת התרוממה מליגה ב' של ה-Death Metal. שלא תבינו לא נכון - יש להם את המהירות, אפילו את הריפים - ועכשיו השירה נשמעת כמעט וחס ושלום נקרא לה שירת Death Metal מודרנית (עאלק שירה, כמובן, אני מדבר על גראולים עמוקים יותר מכל בולען שאי פעם יפתח עליכם את הג'ורה בירידות לים המלח) בלי ספק מושפעת מ-Sven De Calwe יקיר המגזין מ-Aborted הבלגית. אי אפשר לומר שאין פה סוג של מה שאולי נקרא לו שינוי כיוון מאולץ לכיוון טיפה יותר מלודרמטי. הרבה שירים מתחילים או מסתיימים בלווי קלידים, או במקרה של השיר הפותח Neurophobic גם ממש אורקסטרה שלמה.

מי שהתרגל ל-Death Metal שלו סופר מלודרמטי ומפחיד, כמו מה ש-Behemoth או Nile או אפילוVital Remains עושים לפחות עשור וחצי של שנים מרושעות יכול למצוא פה אחלה של מהלומת Death Metal ברוטאלית, כועסת, שטנית ומצמררת - אבל בתכלס לא הרבה יותר מזה. שום דבר מהריפים לא באמת נשאר איתך. התיפוף של Toep Duin, הרכש החדש שמחליף את Aad Kloosterwaard שעבר עם שיבת הלהקה מהמתים לעמדת המיקרופון בלעדית, הוא הדבר העיקרי שבאמת משאיר חותם מרשים. האיש באמת מתופף כמו סופת טייפון. אבל כל שאר המלאכה קצת מרגישה לא משהו ששייך לליגה של הגדולים. אין פה משהו באמת מרושל, אבל פשוט לא מעורר השראה. Convulsions Of Christ חולף ליד האוזן מבלי ששמתי לב, ו-Blood Soaked Domain מנסה לטבל עם קצת אמירות מדממות אודות ההיסטוריה עקובת הדם של הנצרות, אבל שום דבר לא באמת נשאר ועושה רושם. לו האלבום הזה היה יוצא בנוף ריק לגמרי מאלבומי Death Metal, ניחא אלבום של להקות חדשות כמו Cattle Decapitation או Hate, בואו רק נתייחס ללהקות ותיקות שהוציאו ב-2017 אלבום ויצא לי להתייחס אליו - נאמר Immolation שנשארים יחודיים גם אחרי עשרה אלבומים - או Hour Of Penance עם סאונד מודרני ועוצמה של בולדוזר של-Sinister פשוט מרגיש שחסר - אז אולי האלבום הזה היה מקבל יותר תנופה. אבל Sinister מעולם לא הייתה "כוכבת" בשמי ה-Death Metal, לא כמו האחיות הגדולות שלה, אפילו בהולנד, איפה ש-Pestilence ו-Gorefest משלו בכיפה, ואלף להקות באו לרשת אחר כך.

עד שמגיע איזשהו ריף שאני אומר לעצמי "הופה התעניינתי!" אני מגלה שזו גניבה די בוטה מאחד מההמנונים הגדולים ביותר ב-Death Metal באשר הוא. ההתחלה של Dominance By Acquisition היא אחד-לאחד Stripped, Raped & Strangled של Cannibal Corpse. בקטע קצת מביך. זה לא הומאז', זה או בורות או אמירה סתמית של "נו, מי באמת זוכר את השיר הזה, זה היה אחלה ריף, בוא נשתמש בו גם אנחנו." וובכן, חבובים, כאשר אתם מאותו דור, זה מורגש שלקחתם למלכה של הז'אנר את הריף מספר אחד שלה, זה לא עובר ככה מתחת לראדאר.

בעיה נוספת של האלבום הוא שהוא פשוט ארוך מדי. רוב אלבומי ה-Death Metal מתקתקים את החצי שעה מלמעלה. לפעמים, כאשר מדובר באיזה מסע אפי מסואב מותר להם לדגדג את ה-40 אולי 45 דקות. Sinister לא יודעים מתי לחתוך. שירים שיכלו להיות פצצות Death Metal לפרצוף אם היו מסתיימים ב-2 וחצי או 3 דקות נמשכים 5 וחצי או 6 דקות. האלבום נושק ל-50 דקות עם רק 9 שירים, וכשאתה מנגן Death Metal אלים, ברוטאלי ומעניש, אתה לא יכול להרשות לעצמך להסתובב בחוץ ככה בלי ריפים, סולואים או קטעים שלמים שיצדיקו את מהלך העניינים פה. אז Black Slithering Mass הוא הקצר בחבורה, היחיד מתחת ל-4 דקות על-אמת, אבל הוא גם החלש בכל הכנופיה הזו.

אם הייתי בוחר לקחת שירים מהאלבום הזה, הייתי הולך דווקא על Neurophobic ו-Blood Soaked Domain. הם אולי לא קצרים בכלל, אבל לפחות יש להם את האתנחתות הסימפוניות האלה שנותנות קצת נשימה לאוזניים והם מתעקשים להראות לנו ש-Sinister היא לא רק אלימות מוסיקלית בלי פשר אלא גם קצת מוסיקה בפנים. חבל שזה עדיין נשמע כמו חיקוי חיוור של Satanica של Behemoth במקרה הטוב, למרות ש-Sinister היו פה קודם.

אם אתם ממש אוהבים Death Metal אין סיבה שלא תהנו מהאלבום הזה, אבל הוא לא זכיר, לא הדבר הכי טוב שהלהקה הזו הוציאה, ולא מפעים. הוא כיף וברוטאלי והוא יעבור לכם ליד האוזן ותשכחו ממנו עד לאלבום הבא של Sinister עוד שנתיים, או שפשוט תשבו תחת גפניכם ותאנתכם ותגידו שיותר אהבתם את האלבומים הראשונים שלהם, וזה אחלה - אבל לא היה כמו Cross The Styx או Diabolical Summoning. לא בגלל שהשירים היו יותר טובים, אלא בגלל שאז ל-Death Metal הייתה יותר משמעות בחיים שלכם.


[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[30/03/2024]
Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
[14/03] Structural - "Decrowned" release show
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::