|
03/10/2017
Born Of Osiris – The Eternal Reign
מאת: יותם Defiler
The Eternal Reign של Born of Osiris מעלה יותר שאלות מתשובות, ואני חושב שהלהקה דווקא די מבסוטה על העניין. מדובר בהקלטה מחודשת של The New Reign, האלבום הקצר הראשון של הלהקה, רק בהפקה הנוכחית, עשור לאחר שהלהקה כבר קיימת, יותר מקצועית ויותר ממוקדת במה שהיא רוצה להביא לעולם. Born of Osiris היו תמיד עוף מוזר בסצינת ה-Deathcore, עד כדי כך שלפעמים הם ממש לא מצאו את עצמם שם. כל האלמנטים של הז'אנר, לטובה או לרעה מופיעים פה. יש כאן ברייקים, התפתחות מוסיקלית עמומה שבעיקר מובילה לחלק כבד אחד למשנהו, גראולים נמוכים לצד צרחות גבוהות – ששתיהן נשמעות קצת רחוק מהפרמטר שמטאליסטים התרגלו לאהוב עד שהז'אנר הזה תפס במושכות לתקופה קצרה – אבל עם כל זאת, הלחנים עצמם מאד שונים מהלהקות Deathcore שמושלות בז'אנר – אם זה Suicide Silence (של פעם) או All Shall Perish (גם של פעם). הקלידים והסינטיסייזר משחקים תפקיד עיקרי לא בכוונה לנער את המוסיקה לכיוון הסינת'-פופ פוסט-מודרני וגרוע כמו במקרה של Attack Attack! תנוח משכבה לנצח נצחים רחוק מאוזני כולנו, אלא כדי למשוך את המוסיקה לכיוונים שהז'אנר קצת מתקשה לבטא מבחינה מלודית ולעבר קונספטים פרוגרסיביים יותר.
אני קצת מתאמץ פה, אבל תזרמו איתי רגע, יש מצב ש-Born of Osiris מצדיקים את היותם, בהעדר הגדרה מוצלחת יותר, Progressive Deathcore. כן אני יודע, אני לא הראשון שאומר את זה, אבל כמו כל האחרים אני זקוק למטח עגבניות על הנושא. מצד שני, אי אפשר לבטל את היכולת הטכנית המרשימה של מרבית הנגנים בלהקה, ולמרות שהתחלפו לא מעט נגנים לאורך ההיסטוריה הקצרה של ההרכב, ההקלטה המחודשת של האלבום הקצר הראשון שלהם בהחלט שמה דגש על העובדה שכבר מההתחלה החבר'ה האלה ידעו לכתוב וידעו לנגן, גם אם זה רחוק מלהיות הטעם של כולם.
היתרון הכי גדול של השירים של Born of Osiris של תחילת הדרך היא שהם קצרים. אבל ממש, רובם קצרים מ-3 דקות ויש איזה כמה שירים עבריינים שחוצים את הקו הזה. האלבום כולו מגיע לאורך של פחות מחצי שעה, וזה שהוא כולל שיר חדש שהוכנס במיוחד לאלבום לרגל ההקלטה המחודשת. ולמרות כל זאת, במהלך השירים הקצרים האלה – הלהקה מצליחה להוכיח שהיא יודעת לנגן, אבל ממש. David Da Rocha מוציא פה ליינים של בס שנדירים בעולם המטאל המודרני בכלל, וב-Deathcore בפרט, הגיטרות של Lee McKinney שירש את קודמו בתפקיד ולא לקח חלק ביצירה המקורית מוכיחות שהאיש יודע מה הוא עושה, בכך שהוא משמר על הדברים שראוי היה לשמרם ובמקביל גם מביא את העולם המוסיקלי שלו פנימה – ולמרות שהתופים, הקלידים והשירה נשארים פחות או יותר אותו הדבר, החבר'ה האלה הוכיחו שהם לפחות השתפרו עם הכלים שלהם לאורך העשור האחרון.
אבל פה עולה השאלה האמיתית. למה?
למה להקליט אלבום שמראש היה קשה להגדיר אותו אם הוא אלבום מלא (יש פה 9 שירים) או EP (הוא בערך 28 דקות). כאילו – כש-Hell Awaits יצא ב-1985, כולם ידעו שזה אלבום, למרות שהיו בו 7 שירים והוא החזיק בערך לאותו אורך – אבל הלהקה מתעקשת שהיצירה הזו היא מן נקודת אמצע בתולית בין דריסת רגל באלבומי האמת של הלהקה, לבין משהו שהוא לא בדיוק דמו או EP אלא משהו שלם יותר. ניחא, למה לחזור לשם? למרות שמבחינה רבה היצירה הזו היא זו שקבעה את הטון ל-Born of Osiris, אבל בסופו של דבר קשה לומר שהיא הפכה להיות אבן דרך חד משמעית בעולם המטאל, אפילו בז'אנר ה-Deathcore. Born of Osiris לא בדיוק Job for a Cowboy שה-EP/דמו שלהם הפך להיות נחלת הכלל. הם לא בדיוק Suicide Silence שהפופולאריות שלהם הייתה בעלייה מתמדת עד לאחרונה. הם מן להקת אמצע הדרך שכזו, שיותר מחויבת להמציא את עצמה מחדש כדי להישאר רלוונטיים – על אחת פי כמה וכמה בגלל שהמוסיקה שלהם אינה בדיוק הנוסחתיות הרגילה של הז'אנר.
אז למה לכל הרוחות לחזור עשר שנים אחורה, ולהקליט את זה מחדש?
כאילו, אני מבין את הערך הנוסטלגי, אבל בסופו של דבר – ברטרוספקטיה על עולם המוסיקה, אף להקה שהעזה להקליט משהו מחדש לא בדיוק חזרה למשהו בן עשור בלבד. לרוב עברו לפחות 15 שנה, כמו במקרים של Sonata Artica או Testament. לפחות היה פה איזה אוסף כמו במקרים של Vader או Blind Guardian. זה לא שאני נגד מוחלט להקלטות מחודשות, אבל רק עשור אחר כך? יש פה עניין בלתי פתור של חשיבות עצמית מפוקפקת שעלה למישהו לראש אם הקונבנציה הייתה שזה רעיון טוב.
להבדיל מז'אנרים יותר מסורתיים במטאל, יש מעט מאד אנשים שגדלו על The New Reign הראשוני של Born of Osiris ומתגעגעים אליו בערגה, כאילו הוא סימל תקופה מסוימת שלעולם לא תשוב. אנחנו פחות או יותר עדיין באותה התקופה. ה-Deathcore לא באמת נעלם לחלוטין כמו שה-Thrash התאדה בתחילת שנות ה-90 למעט מעטי-מעטים – או ההתפוגגות של ה-Black המלודי עם אמצע שנות ה-2000. אף אחד לא עוצר וחושב לעצמו "וואו, איזה כיף יהיה לשמוע את ה-EP/אלבום ההוא של Born of Osiris רק בהפקה מודרנית!" כי זה לא רלוונטי, השירים האלה הם לא שירי הדגל של ההרכב עד כדי כך – ואם הם כן, אז מה הקטע מאחורי זה?
כך או כך – המוסיקה פה עדיין מדברת בעד עצמה. אם אפשר להמליץ על להקת Deathcore גם לאלה ששונאים את הז'אנר, אין ספק ש-Born of Osiris הם ההרכב הנכון. העובדה שהם נמנעים מרפטיטיביות, מנסים לכתוב חכם – גם מבחינה לירית – ושומרים על המוסיקה מעניינת ככל שהם יכולים – גם מבחינה מלודית – היא כבר נאמרת לזכותם.
את השירים חובבי הלהקה כנראה כבר מכירים – Rosecrance פותח במלוא עוצמתו עד שהוא עובר לשיר החזק ביצירה, Empires Erased. לא ברור עד הנקודה הזו אלא אם הכרתם את האלבום מראש אם מדובר בעצם באינטרו ושיר או בשני שירים אינטנסיביים באותה המידה, ורק Open Arms to Damnation מבהיר לנו שככה הלהקה הזו נשמעת. הסאונד נקי פי מיליון ובעוד שהשירה נשמעת יותר בוגרת – אי אפשר להתעלם מהעובדה שההתמקצעות של הלהקה קצת פוגעת בחוויה עצמה. השירים אינם טובים כמו שאנשים זכרו אותם – מלבד Brace Legs שממש מרגיש כמו שיר שהוא הכי קרוב לקלאסיקה בארסנל המוסיקלי פה.
המוסיקה של ההרכב איבדה את כל התזזיתיות שלה מלבד אולי בעמדת השירה – שדווקא פה נהייתה יותר היסטרית. זה מצחיק, כי זה עומד בניגוד למה שהיה התוצר האחרון של הלהקה, בו Ronnie Canizaro כבר נשמע כמעט משועמם בגראולים שלו. בו הוא דווקא לוקח את המושכות בכל הכוח ודווקא משתולל היטב, מהפצצה נמוכה לגבוהה – בהתאם לחוקי הז'אנר ועם טיפ'לה כריזמה שגורמת לסומק בלחיים שלו.
אבל גם אחרי שהחצי שעה מינוס הזו מסתיימת אנחנו נשארים עם השאלה התמתית הגדולה. למה לעשות את זה? האם חובבי הלהקה לא היו מעדיפים פשוט לשמוע אלבום חדש, יצירה שלמה בסאונד נקי שאולי מושפע מהחומרים הישנים, אם אנחנו כבר רוכבים על גל הנוסטלגיה כביכול של ההרכב, מאשר הקלטה מחודשת? גם אצל הטיטאנים של הז'אנר הקלטות מחודשות מתקבלות בעיקום אף כמעט תמיד – כי הם מנסות לשחזר משהו שפשוט איננו שם כבר, משהו ראשוני ובתולי שעשה את הלהקה למה שהיא ולא באמת סובב את היוצרות כדי לתת את הכבוד ליצירה נשכחת.
פה אפילו אין את הערך הקלאסי ליצירה – ומכיוון שקשה לומר ש-The New Reign הייתה איזו יצירה פורצת דרך בעולם המטאל בכללי, ההדבקות אליו מרגישה יותר עמידה במקום מכל דבר אחר. כאשר אתה מחשיב את עצמך כלהקה הכי פרוגרסיבית ב-Deathcore, או לפחות שואף לשם – עמידה במקום היא הדבר האחרון שמותר לך לעשות. בקצרה – המוסיקה בסדר גמור, אפילו למי שלא משוגע על הז'אנר, אבל זו יצירה מיותרת ממש.
|
