|
25/01/2018
Annihilator - For The Demented
מאת: יותם Defiler
אוקי, אז Annihilator. כן, בואו נדבר עליהם קצת. הם תמיד היו הבן-דוד הביישן של ה-Thrash האמריקאי, שכשהייתם קטנים הוא נתפס כמו איזה גאון בדורו - ולאט לאט קצת התחיל לאכזב, להתבלבל ואולי קצת להכנס לטריטוריה של ה-Deadbeat שלא ברור אם יצא ממנו משהו. כן, קצת כמו האח שלכם Anthrax, רק עם הרבה יותר פנאש ועם גיטריסט מעולה.
אז Annihilator הוציא ממש לפני כמה חודשים את אלבומה ה-16, ולמרות שכולם רואים בזה סיבה לחגיגה, אני קצת יותר זהיר עם ההצהרות האלה. ל-Annihilator יש בעיה שרוב להקות ה-Thrash שהן לא ב-4 הגדולות סובלות ממנה. הבעיה הזו נקראת "ההתחלה שלכם הייתה מעולה, אחר כך הדברים היו לא משהו." למרות שיש להקות ברחבי העולם בז'אנר ה-Thrash וה-Speed שאיפשהו שוברות את המשוואה הזו, Testament, Overkill ו-Kreator הן הראשונות שקופצות לראש, עדיין יש אנשים שיעדיפו את תחילת דרכם, מה שאוכלוסיית המטאל דווקא מקבלת בהבנה כשמדובר ב-4 הגדולות של הז'אנר.
אצל Annihilator המקרה אפילו עוד יותר קיצוני. אנשים לא מסוגלים להתנער מהעובדה ש-Annihilator עושים ככל שביכולתם להתנתק בהכרח מהרושם של שני האלבומים הראשונים שלהם - Alice In Hell ו-Never Neverland. נכון - מדובר באלבומים פורצי דרך. לעזאזל - הם שם מסיבה מצוינת. יש מעט אלבומים שלדעתי ראויים לקבל ציון מושלם, ושניהם נהנים מהקבלה הזו.
אבל אצל Annihilator הבעיה היא עוד יותר חמורה. כל פעם שיוצא להם אלבום שהוא סבבה, אנשים אומרים להם "וואו - זו ממש להחזיר עטרה ליושנה! אתם ממש חזרתם לתקופה של Alice In Hell! מגניב וכל הכבוד!" ואז שוכחים את האלבום החדש הזה ובאלבום הבא אומרים להם את אותו הדבר. תסלחו לי, אבל זה אומר שלנו, כקהילת המטאל המדושנת בלהקות מעולות, ועוד יותר באלבומים מעולים, קצת מתנהגת כמו ילד טמבל עם זיכרון של חולדה כשזה מגיע להבנה של מה היא Annihilator, וזה אולי מוסיף עוד תסביך לרשימת התסביכים הגדולה של Jeff Waters, ילד הפלא שהפך להיות המבוגר האחראי של אימפריית המטאל של קנדה.
זה נכון שסביר ששום דבר לא יתקרב ל-Alice In Hell ול-Never Neverland. למעשה, יש אנשים שאומרים ש-Never Neverland בעצמו לא מתקרב למרגלות הרגליים של Alice In Hell, אבל זה בסדר, אולי הכדורים שלהם לא הוכנסו לסל התרופות השנה, אז תגלו כלפיהם הבנה. אבל הבעיה היא לא ב-Annihilator, אלא בנו. טוב, וקצת ב-Annihilator. לעתים קרובות בסקירות פה במטאליסט אנחנו מנסים להסביר קצת הביוגרפיה העכשוית של הלהקה ומה הוליד את האלבום הנוכחי - אבל להכנס לכל הסמטוחה של Annihilator ייקח לנו שתי כתבות תחקיר מעמיקות. בואו רק נגיד שיש להם משהו כמו 6 תקופות (!) ובקצרה הן: שני אלבומי המופת הראשונים - ואז שלושה אלבומים שהם בסדר, שמנסים להתקרב לטריטוריה של ההארד-רוק ולהתרחק מהת'ראש המורכב של תחילת הדרך (ופה אני אוסיף שזו גם המגמה של Never Neverland גם, אבל לא הורגשה כל כך בחוזקה עד Set the World On Fire) שבמהלך תקופה ב' Jeff Waters התייאש מסולנים אחרים ולקח את התפקיד בעצמו. אז תקופה 3 היא בעצם ההודאה במצב ש-Annihilator היא פרויקט הסולו שלו (הוא תמיד היה מקליט גם את הגיטרות, גם את הבס, ואז מ-King Of The Kill גם את השירה) וב-Remains הוא כבר היה לבד עם מכונת תופים. אז תקופה 4 הכניסה את שוב את Randy Rampage והרכיבה את ההרכב מחדש במאין קאמבק ב-1999 שאמנם הוחלף ב-Joe Comeau (הסולן של Liege Lord אבל בתכלס בעיקר גיטריסט ב-Overkill יותר זמן משהיה זמר) לעוד שני אלבומים - ואז תקופה 5 הביאה את Dave Padden למשך עשור, איתו הם הוציאו 5 אלבומים, ואז Padden עזב לפני שלוש שנים בערך ועכשיו אנחנו בתקופה 6 - בה Jeff חזר לעמדת השירה אבל יש לו הרכב נגנים צעיר ורענן.
לאורך התקופות האלה ל-Annihilator היו כמה אלבומים ממש ממש טובים. אלה שיש הסכמה עליהם הם King Of The Kill, Criteria For A Black Widow, Waking The Fury, Schizo Deluxe. יש כאלה שיכלילו באלבומים שהם בגדר סבבה את Set The World On Fire, Refresh The Demons ואת Feast. דעת הקהל על Suicide Society שיצא לפני שנתיים עוד לא באמת נתקבעה (זה מרגיש יותר סתם-אלבום שהוא כמעט סבבה, אבל לא באמת גרוע) וכבר יצא לנו האלבום החדש, For The Demented.
עכשיו, כל הפתיח הזה היה בעיקר כדי לומר לכם, אותם אנשים שאומרים "וואו, זה האלבום הכי טוב של Annihilator מאז Never Neverland" אני קם ואומר לכם עכשיו. די. תפסיקו. אמרתם את זה על Schizo Deluxe, אמרתם את זה על Criteria For A Black Widow, אמרתם את זה מספיק. זו לא יכולה להיות המתכונת הקבועה, שבה להקה מנסה להמציא את עצמה כל הזמן לפי שני אלבומים שיצאו לפני 30 שנה. להבדיל מלהקות כמו Destruction או Slayer, הכנופיה הקנדית של Annihilator הייתה תמיד - אבל תמיד - בקטע של לחדש ולרענן. הם חצי מהזמן נכשלו בזה, אבל זה תמיד היה בראש מעיינו של Jeff Waters, בחור שנלחם כל חייו כדי לנגן מטאל ובמקביל להשאר רלוונטי. לעזאזל - באלבומם ה-12, שפשוט נקרא Metal, הוא ו-Dave Padden שהפך להיות שותפו להכול בערך - נתנו פשוט להמון גיטריסטים אחרים לנגן להם באלבום כדי להצדיע ללהקות מטאל אחרות. Waters נלחם כל החיים שלו כדי להוכיח למטאליסטים שהוא מטאליסט כמוהם, שהוא יודע לנגן מהר - זה נכון - אבל המהירות, הריפים המגניבים, הסולואים שמשדרים אווירה של כיף וכסאח במקביל - הם כולם כאין וכאפס לעומת כמה שהוא רוצה להיות הילד הפופולארי בחבורה של המטאליסטים, גם אם זה אומר להשאר כיתה כמה פעמים.
כעת, שהוא חמוש בנגנים שהם בערך חצי ופחות מהגיל שלו - הם קצת מכריחים אותו להכיר בעובדות. Waters לעולם לא יהיה ילד הפלא של המטאל כמו שהוא היה בתחילת הדרך - וממגמה של "ליצור את האלבום הכי טוב של Annihilator אי פעם!" ולהכשל בתהליך - הוא הבין שלפעמים להסתפק בלעשות פשוט אלבום סבבה, כמו King Of The Kill זה גם תואר מכובד. במקומו - הייתי נוהג באותה הצורה. קודם כל בגלל שלא משנה - 1989 לא תחזור. לא יהיה אפשרי לשחזר את האווירה, את התקופה, את החוויה של ליצור אלבום שהוא גם פורץ דרך וגם כזה שלא נשמע עד היום בתחום - מבלי לשנות באופן מוחלט את הסגנון שלך. ואם Waters יקח את להקתו למקומות מודרניים מדי - יעני Metalcore או Djent, הוא יואשם בחקיינות וניסיון נואש לרכוב על הגל העכשווי שיגרמו ל-Robb Flynn להרגיש כמו Devon Graves (כן, אולי הבדיחה הזו קצת עברה לרובנו מעל הראש, שלחו לי הודעה בפייסבוק, אני אסביר אותה בכיף ואז אהרוס אותה בצורה מוחלטת). אבל דווקא מהמקום הלא אופטימי הזה, של אומן מטאל שכבר נגע בתהילה, אבל זה היה לפני 30 שנה, ומאז הוא רק מנסה או להמציא את עצמו מחדש ללא הצלחה או לשחזר את מה שכבר הצליח אבל לא באותה הצלחה - הוא קצת מפנים, לא לגמרי אבל קצת, שאולי עדיף להסתפק במה שיש.
Waters אסף בקטיף האחרון שלו שלושה נגנים נהדרים, רובם מז'אנרים תובעניים יותר (כמו Aaron Homma שניגן ב-Vital Remains, שאר הנגנים הגיעו פשוט מהרכבים פרוגרסיבים אחרים מאנגליה ואיטליה, ובכך הפכו את Annihilator ללהקה חובקת עולם) ואיתם הוא יצר באמת אחלה של אלבום.
Twisted Lobotomy, שהיה הסינגל הראשון שנוגן ושוחרר מהאלבום הזה, הוא מכת Thrash Metal לפרצוף. אין לה את התחכום של Alice In Hell, אבל היא כבדה בערך כמו Bloodbath מ-Criteria, ולמטיבי לכת זה אמור להספיק. Altering The Altar אפילו לוקח את העניין למחוזות ממש מופרעים עם ריף בפזמון שמתפרק ומרכיב את עצמו כמעט כמו הקלאסיקות הטכניות מ-Never Neverland. ובעוד שרוב השירים פה מכילים את ה-Thrash הכיפי של Annihilator, אף אחד מהם לא ממריא למהירויות גבוהות כמו הקלאסיקה האמיתית שמאפיינת את הז'אנר.
One To Kill מרגיש כמו שיר מיד-טמפו שהפך לנחלת חלקם של Annihilator, לפעמים באופן שמחמיא להם כמו Warbird, ולפעמים באופן שמשעמם כמו חצי מהדיסקוגרפיה שלהם. הוא קצת נמצא בקצה העליון של הסקאלה, אבל כבר המגמה המדאיגה של "אנחנו לא באמת אוהבים לנגן מהר" שמה את כל היצירה סימן שאלה אחד גדול. שיר הנושא ממשיך את אותה המגמה, למרות קטע של בלאסט-ביטס בהתחלה - ובעוד ש-Pieces Of You נשמע כמו בלדה צ'יזית מבית היוצר של Nickleback, הטקסט הקניבאלי שלעצמו מוציא אותה בהכרח מחיבוק המיינסטרים שמשום מה Annihilator ממשיכים לנסות ולהתכתב איתו. זה עוד יותר בולט בשיר-המנסה-להיות-המנון-אבל-נו-די-כבר שנקרא The Way, שם Waters שר בעצמו בפזמון שהוא מסופק לא להיות המופע המרכזי, כל עוד נותנים לו להשתתף בקרנבל עצמו.
בעוד ש-The Demon You Know ו-Phantom Asylum כן קורצו מריפים של Thrash Metal, מוגשים על מצע של ריפים מגניבים, ו-Not All There קצת מנסה לשחק אותה יותר משוחרר ומצחיק ברמה מעט מביכה אבל לא באמת - נדמה ש-Jeff Waters כן עושה פה סוג של קפיצה מסוימת מבחינת הרמה שאליה הוא חותר. למרות The Way הלעוס והמאוס עוד בשמיעה הראשונה שלו, שאר האלבום לא מנסה להתכתב עם שאר הקריירה שלו, אלא דווקא עם איזה כיוון בו הספינה יכולה לסטות למקומות חיוביים יותר. עם מערום הריפים הלא-רע ש-Waters בנה לעצמו, ועם מספיק הבנה שהוא לא יכול להמשיך להשיט את הספינה הזו לבד אלא הוא חייב ידיים עוזרות, ייתכן ו-Waters יצליח להמציא באלבום הבא של Annihilator יצירה שהיא ממש פורצת דרך. בינתיים, בכל אופן, מלבד כמה רגעים שנראים כמו יוזמה מרעננת שזורים מדי פעם לאורך האלבום, נדמה שמרבית היצירה עדיין נמצאת בשטח הלא ברור של "זה אלבום סבבה" של הלהקה, קצת פחות טוב מ-King Of The Kill, קצת יותר טוב מ-Suicide Society, ובסך הכול אפשר בהחלט לאסוף ממנו כמה שירים לסט ליסט ההופעות המפואר של ההרכב ולמצוא שם כמה וכמה דברים נהדרים לצד הקלאסיקות. אבל אם Waters רוצה באמת ליצור יצירת מופת 30 ומשהו שנה אל תוך הקריירה שלו - הוא חייב לחשוב קצת מחוץ לקופסת הריפים הקבועה שלו ולעשות דברים שהם לא לגמרי Annihilator. זו הדרך היחידה שלו, בעצם, לא לתת למורשת המוסיקלית שלו להפוך לבדיחה של עצמה, ולהמשיך לתקתק אותה גם אל תוך העשור החמישי.
|
