Main Menu
Main: Interviews | Articles | News
Reviews: Albums | DVD | Shows
Scene: Events | Photos | Forums
Misc: Updates | Movies | Videos
About: Magazine | The Staff
Advertise: Events | News
OnTour
Graspop
Feed Us Go Hebrew Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Album Reviews ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן
חברת תקליטים: Nuclear Blast


רשימת השירים:

01. Exquisite Torments Await
02. Heartbreak And Seance
03. Achingly Beautiful
04. Wester Vespertine
05. The Seductiveness Of Decay
06. Vengeful Spirit
07. You Will Know The Lion By His Claw
08. Death And The Maiden
09. The Night At Catafalque Manor
10. Alison Hell


ציון:

08/02/2018
Cradle Of Filth - Cryptoriana - The Seductiveness Of Decay
מאת: יותם Defiler


נדמה ש-Cradle Of Filth, פעם הילד הרע של המטאל בתקופה שכל הז'אנר ניסה להיות מורכב מילדים רעים, כיום נתפסים כמעט באור פואטי. הם כבר מזמן לא להקת ה-Black Metal הסימפונית שהיא הייתה בעבר (ויש שיאמרו שמעולם לא הייתה), Cradle Of Filth גילפו לעצמם נישה משלהם במרוצת עשרים השנים שחלפו להן. אין להקה אחת ששווה להם מבחינה סגנונית, לטוב ולרע. הקול הצורמני שלהם ייחודי רק להם וגם אם בימי עבר היה אפשר להתבלבל ולחשוב שמרבית להקות ה-Symphonic Black Metal איפשהו מדדות מאחוריה, Cradle Of Filth המשיכה להשתנות, להתפתח ולגוון. היא שמרה על הרמה הגבוהה שלה למורת רוחם של אלה שהעדיפו דברים יותר קיצוניים - גם במחיר של לאבד קהל נכבד לסצינות קטנות יותר.

ההיכרות שלי עם Cradle Of Filth היא בעצם ההיכרות הראשונה שלי עם מטאל קיצוני, כאשר יצא ה-EP מלווה בקליפ שאז נחשב קיצוני, From The Cradle To Enslave אי שם לפני חלוף המילניום. כבר אז Cradle חרטו על דגלם להיות יותר קיצוניים ומזעזעים מאשר נאמנים לסוגה מוסיקלית מסוימת - ודרך מוסיקת קברט מעוותת, אווירה גותית מפלצתית והמון-המון gore, הרבה יותר משראיתי בקליפים אחרים עד כה, הצליחה Cradle Of Filth לעשות את מה שהיא ניסתה לעשות - לזעזע. אני לא נמשכתי למה שמזעזע אותי במוסיקה, כי כבר אז העדפתי ריפים טובים על אימג' מסקרן - אבל האימג' הזה קנה להם מקום בפסגה של ז'אנר המטאל הקיצוני לאותה תקופה. שנה לאחר מכן יצא Midian שמשך לכיוון של Gothic Metal על חשבון ה-Black הסימפוני, אבל לא היו הרבה שהתלוננו. הבלאקרים האורתודוקסים במילא ויתרו על Cradle פחות או יותר עם Cruelty and the Beast ב-97, אז עניין אותם מה קורה איתם עכשיו - ואלה שנכנסו לעניין בזכות הקליפ הפופולארי של From The Cradle To Enslave מצאו ב-Midian אלבום אפל, אווירתי, מושך ומהפנט.

אבל כיום, Midian נתפס כאלבום הגדול האחרון של Cradle, ובעוד רוב הקריירה שלהם ידעה נפילה משם כלפי מטה מבחינת המעריצים שהתבגרו וויתרו על המוסיקה של Cradle שלא ענתה על הציפיות שלהם, התקופה של Nymphatamine ו-Thornography היא זו שזכורה לרוב בתור השפל המוסיקלי של ההרכב. משם, דווקא, הלהקה החלה לנסוק למעלה. לאט-לאט ובצורה בטוחה ההרכב בהנהגתו של האדגר אלן פו של המטאל - האדון Dani Filth בכבודו ובעצמו, השורד האחרון מההרכב המקורי - החליף את מי שלא התאים עם החזון הגותי שלו, ומצא אנשים במקומות אחרים לחמש את העמדה שלהם.

אולי בגלל אין קונסיסטנטיות במוסיקה של Cradle, אבל בסופו של דבר, כשהסולן הוא זה שנשאר ונמצאים נגנים שלא רק ינגנו אלא ילחינו את המשך הדרך - כמה קונסיסטנטיות עוד מצופה מהרכב שכזה? במקום סוג של שמירה על מורשת - יש ציפייה למשהו שיתעלה על האלבומים הקודמים, ובצדק. כעתDani כבר חימש את עצמו מאז 2012 בערך בשורה של נגנים מצוינים שיודעים גם לכתוב וגם לבצע מוסיקה שמתאימה בול לסמטה האפלה המוסיקלית של מה ש-Cradle צריכה להיות - לא בעיני הבלאקרים כמובן - אלא בעיני אלה שקיבלו אותם בתור אינובטורים אמיתיים בעולם המטאל.

Cryptoriana ממשיך את הקו הזה שנבנה ב-Hammer Of Witches ולוקח אותו למקום משלו. בעוד שהמיסטיקה, האוקולט וחיי-אלמוות טבולים בדם ורקב הם תמיד מנת חלקם של היצירות של COF, הפעם נראה שהם מצאו בית הולם. בעוד ש-Hammers חלף לי ליד האוזן מבלי משים - Cryptoriana פוגע בול בעצב הרגיש הזה שמחפש משהו אפל מספיק כדי לכתוב עליו הביתה, אבל שלא נשאב לסכימה ההו-כה-פופולארית של Post Black.

אין שום דבר פוסט במוסיקה של COF. למעשה, זה נדמה כאילו הם לקחו כמה צעדים אחורה. לאו דווקא בחזרה אל ה-Symphonic Black Metal, למרות שמן הסתם זה יהיה ז'אנר שהנוכחות שלו תשב על כל היצירות שלהם מבלי יוצא מן הכלל. דווקא אלמנטים של Thrash Metal ו-Power Metal (רוצה לומר Melodic Death Metal כשמשלבים בין שניהם ועדיין נשארים עם שירה כמו של Dani Filth) הם אלה שבולטים יותר מכל לצד האווירה הגותית המסמרת שיער.

מבחינת טקסטואלית, Dani Filth נשאר משורר מעורר השראה בעודו שוזר אלגוריות מהעולם הוויקטוריאני דרך סיפורי אימה גותיים על ערפדיות, רוחות נקם, סיוטי נצח והחשכה המילולית המסמאת עיני כול במיוחד מבעד למלל המעולה של היצירות הבולטות באלבום, Wester Vespertine. כמעט כל השירים מותחים את עצמם מעבר לקו ה-7 דקות, מה שלא חריג את COF שרוצים ליצור אפוסים מצמררים לא פחות מאשר שהם רוצים ליצור מוסיקה שנפרסת על כל רוחב היריעה המוצא לה. בעוד שהאלבום מתקתק מעל לשעה של מטאל גותי מחוכם ואפל - לא באמת מורגשת שחולפת לה שעה כאשר מתעמקים בטקסטים הסיפוריים ונותנים למוסיקה ללוות את האווירה הלאה אל האטמוספירה השחורה הזו.

האלבום מתחיל בפתיח Exquisite Torments Awaits... שכשמו כן הוא, מבטיח לנו תענוג סאדו-מזוכיסטי מוסיקלי של תשוקת בשר יחד עם רצח המוני, קורבן אדם יחד עם אינטימיות מתנשפת, וכל הדברים האלה שגרמו לי להרגיש ממש לא בנוח ליד המוסיקה של COF שתמיד הרגישה לי, כשהייתי בן 18, כאילו נועדה לאנשים שיש להם תסכול מיני שאני לא מסוגל להסביר במילים. הפתיח גם הוא נמשך טיפה יותר ממה שפתיח שכזה לרוב נמשך - מעל ל-2 דקות של הדרת כבוד ומלכות מצמררת.

לאחר מכן אנחנו ממשיכים לסינגל הראשון מהאלבום - Heartbreak And Seance, על סיפור אהבה שאפילו המוות לא יפרק, ואחת מהשזירות המוצלחות ביותר של Dani Filth ביצירת אווירה ויקטוריאנית שמרגישה גם כמו ימי קדם וגם מתועשת וחונקת ללא מרחב נשימה. הביצועים המוסיקליים הם משכמם ומעלה. התיפוף עושה את העבודה מבלי להתקרב לנקודות האפיון של ז'אנר ה-Black, ובכך גם קצת להתנער מהמחויבות להוכיח שיש פה יצירה שחופפת לקלאסיקות עבר. אין פה בלאסט-ביטס, וגם פריטות הטרמולו האופייניות ממגזר הגיטרות מצומצמות למינימום ובאות רק כשהן ממש מתבקשות להגיע.

מוסיקלית - רוב האלבום נשען על ריפים ת'ראשיים במעט, קצת מהולים ב-Death Metal, על הגוונים הקלאסיים או המלודיים שלו, והרבה דרייב שמאפיין להקות Melodic Death מודרניות. Dani Filth, סגנונו הייחודי בצווחות באנשי ושירה צרודה וצורמנית הוא הקשר העיקרי להיסטוריה של הלהקה, ובהגשה המוסיקלית הוא גם נשאר בטריטוריה המוכרת. גם אם הוא לא מגיע לגבהים הסופר-גבוהים של פעם, הוא עדיין שומר על האווירה כאילו זה עניין של מה בכך. כשהוא מקריין - הקול המלודרמטי שלו מרעיד את הלב, וכשהוא צורח, זה נשמע עדיין כמו נשמה מיוסרת מאשר כל דבר אחר, גם 20 ומשהו שנה אל תוך הביזנס.

Achingly Beautiful מאחד את כל מה שהלהקה, והאלבום הזה באופן כללי, מנסים להביע - רומנטיקה מטאלית מושחרת במאמצים רבים על מנת להגיש גם את הסיפור המאוס והקלאסי של ערפדית / אלת נקמות שקמה לתחייה בצורה שלא תרגיש מאוסה או שחוקה. האמת היא, זה עובד. אני לא יודע אם זה בגלל שהייתי רחוק מ-COF מספיק זמן כדי שאצטרך להתרגל לקונבנציות הגותיות שלהם מחדש ולכן זה עדיין שומר על רענון עבורי - או שבאמת האוטנטיות מצליחה לחלחל בזכות תזמון מוצלח של מילים מוצלחות, הגשה טובה, לחן סבבה וביצוע מדויק.

פסגת האלבום מגיעה עם שני השירים העוקבים - Wester Vespertine הוא יצירה משלהבת של אש אפלה. פה, קולה של Liv Kristine, שמחליפה את מי זוכר כמה זמרות היו ל-Cradle לאורך השנים, כעת גרושה טרייה מהלהקה שהיא הקימה בעצמה, ומחפשת את עצמה ללא הועיל בעולם המוסיקה המטאלי האכזרי. כרית הקטיפה השחורה מהווה לה נחיתה רכה והקול המתקתק שלה מצוין גם כדוברת הנשית בעלת נוכחות הרפאים לאורך כל האלבום - וגם כזמרת שיודעת לתת עבודה ולהכניס את הטאץ' הענייני שלה לכל ההמולה המדוברת. שלא תבינו לא נכון, COF זו תמיד המולה. ריפים של כלל סוגי המטאל מתנגשים עם קלידים שנלחמים על מנת להכניס אלמנטים קלאסיים וסימפוניים כאשר Dani Filth פוקד על הכל כמנצח ערפדי בעל קול מקפיא דם - זה תמיד היה בלאגן אחד גדול - אבל הפעם, במיוחד ב-Wester Vespertine, זה מתלכד לכדי יצירה שלמה, פוגעת שעובדת גם אם אתה רחוק מהסגנון.

זה עוד יותר מועצם בשיר הנושא, The Seductiveness Of Decay שמתאר את כל אנגליה התעשייתית במין שיר אהבה סוטה אל האורבניות המתערטלת בתעשייה המתפתחת שמייצגת את תחילת הסוף של המין האנושי - את הריקבון המייחל מעבר לפינה, וכל זה עם ריפים שאפשר להנדס רק אם אתה מעריץ מושבע של Iron Maiden. זה לא סוד שבריטים כמו Dani Filth יקבלו באהבה כל ריף שמזכיר להם את הקריירה של Maiden, ופה הריפים האלה מגיעים בצרורות - עם הצדעה / גניבה בוטה מ-Hallowed Be Thy Name (אותו COF כבר ביצעו בעבר, כך שאני נוטה יותר לאיזור ההצדעה). כך או כך - השיר הזה עובד מעולה ומתעלה על קודמיו.

בעוד ש-Vengeful Spirit הוא טיפה יותר קצר ותמציתי, הוא קצת הולך לאיבוד בין The Seductiveness Of Decay המצוין לבין You Will Know The Lion By His Claws המשחר לטרף כשיר, כפואמה וכיצירה שלמה. גם פה האימה המלחשת היא הדבר העיקרי אשר נמצא במרכז אור הזרקורים האפלולי ו-Dani Filth נותן פה ביצוע מרשים ומריר מכל בחינה.

Death and the Maiden חותם את האלבום בצורה נהדרת, שם את הסימפוניה בחזית, ולאורך האלבום עם המקהלה המלווה אותו נדמה שהצדדים הסימפוניים מדי פעם מפנים מקום לחלקים היותר מטאליים רק כדי להיבלע שנייה אחר כך על ידי ריף ששייך ל-Slayer או ל-Venom, שתי הלהקות הכי פחות סימפוניות שאני יכול לחשוב עליהן. אפוס נהדר לסגור איתו את האלבום - ומטיבי לכת גם מחכה שיר בונוס וגם ביצוע מצוין, אחד לאחד עם ממש מעט אינטרפרטציות חוץ מהדברים ההכרחיים (שירה נשית ב-C-part כי ברור שזה יהיה, מלווה בבלאסט-ביטס כי ברור שזה יהיה גם) והגוון האישי של COF ליצירת המופת של Annihilator בשיר Alison Hell.

סך הכל - גם לא בתור חובב גדול של מה ש-COF נהיו ממנו, כי לא ניתן להיות כבר חובב של הסגנון כאשר אתה פחות או יותר הנציגה היחידה במה שאתה חפרת לעצמך בסגנון ה-Black / Gothic Metal, אבל נדמה ש-Cradle Of Filth קצת הספיקו להתאפס על עצמם, ומגמת ההשתפרות שלהם נראית סולידית ועקבית. גם למי שלא חסיד גדול של המניין הבריטי הזה, כדאי לתת אוזן, כי יצירת מטאל מוצלחת זה בהחלט כן.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: Navigate ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: Share ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: Search ::
 
:: Album Reviews ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: Updates ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: Events ::
[30/03/2024]
Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
[14/03] Structural - "Decrowned" release show
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: All Rights Reserved © Metalist Magazine 2002-2014 ::                                                       ::::