|
22/11/2005
Disillusion – Back to Times of Splendor
מאת: אסף מנור
אם הייתי צריך לסכם בכמה מילים את Back to Times of Splendor, אלבום הבכורה של להקת Disillusion, הייתי אומר "מגוון (מאוד), מקורי, טכני אך זורם, סוחף ומעולה".
את Disillusion הגרמנים קשה לשייך לז'אנר אחד. בבסיסו האלבום הוא פרוגרסיב מטאל, וניתן לראות זאת ע"י מבנה השירים ואורכם (האלבום באורך של 54 דקות ונושא בחובו רק שישה שירים) אבל ישנן השפעות חזקות מאוד מכל מקום אפשרי במטאל - דת', בלאק, טכני, ת'ראש ואפילו פולק. כמו כן יש גם השפעות באלבום מחוץ למטאל, כמו השפעות ג'אז.
האלבום נפתח בשיר And the Mirror Cracked. עם פתיחה כבדה וטכנית המזכירה שילוב בין Opeth לבין Nevermore, פתיחה שישר סוחפת אותך לתוך מין סיפור בלי שתקרא את המילים. לאחר מעט זמן אנחנו נחשפים אפילו לקצת גריינדים, ונכנסים לתוך ריף טכני, אטמוספרי וקצבי כשהסולן נכנס. כבר כאן אפשר לשים לב לקולו המיוחד והכריזמטי של הסולן Vurtox, שהוא בעצם מרכז הלהקה. הוא ממלא גם את מקום הגיטריסט הראשון, בסיסט וקלידן, כשהוא צועק במין גראול מחוספס אך ברור לאורך הריף. כשמגיעים לפזמון נחשפים לקול הנקי והמדהים של הסולן המזכיר את מיקאל, סולנם של להקת Opeth. הסולן הוא באמת אחד הסולנים הטובים שיצא לי לשמוע והוא סוחף את המאזין לתוך השיר כאילו היה זה סיפור.
לאחר כ-3:30 דקות מתחילת השיר מגיע סולו גיטרה שקט עם קלידים ברקע, שמתפתח לתוך קטע גיטרה אקוסטית וקלידים.
השיר נרגע ומגיע "סיום" שקט על פסנתר. אך פתאום, משום מקום, דיסיאלוז'ן מפתיעים אותנו כשפתיחת השיר הכבדה מנוגנת עוד פעם. לא פעם ולא פעמיים התבלבלתי וחשבתי שזוהי פתיחתו של שיר חדש, ולאחר שלוש דקות מסתיים (הפעם באמת) השיר.
מיד אחריו מגיע Fall, שיר קצר ביחס לשירים האחרים באלבום (5 דקות בערך), עם פתיחת גיטרה ת'ראשית, אך אחרי חצי דקה אנחנו נכנסים לריף אקוסטי אך קצבי שמהר מאוד הופך עוד פעם לריף הת'ראשי-טכני משהו. בפזמון השיר ישנה גם הופעת אורח של הזמרת Denise Schneider, שמלווה את Vurtex.השיר צופן בחובו גם השפעות פאוור מטאל כבדות, אך לפרקים הוא גם מזכיר את Dream Theater באלבומם הכבד Train of Thought. כאן כדאי לציין לטובה את עבודת הגיטרות המצויינת במהלך האלבום.
לאחר Alone I Stand in Fires, שיר מעולה שמזכיר את קודמיו, אך מכיל חלק מהחלקים הכבדים ביותר באלבום, מגיעה גולת הכותרת של האלבום הנושאת את שמו, Back to Times of Splendor, ולדעתי גם השיר הטוב באלבום. פתיחת השיר היא בעצם כינור המתגבר ונכנס אל תוך ריף גיטרה טכני ופרוגרסיבי, ומכניס את המאזין לתוך השיר.
השיר הזה מזכיר לי בין היתר את השיר The Odyssey של Symphony X. לאו דווקא בגלל המוזיקה, אלא בגלל איך שהשיר סוחף אותך לתוך הסיפור. האמת היא, שלא התעמקתי במילים של השירים של Disillusion, אך מרפרוף ראיתי שהן כתובות ברמה מאוד גבוהה, כיאה ללהקות פרוגרסיב מטאל. למרות ש-BTTOS אינו אלבום קונספט, אני מרגיש צורך לשמוע אותו כמקשה אחת, כי ישנה הרגשה של זרימה וקשר בין השירים.
במהלך השיר אנחנו נתקלים בתיפוף מאוד מהיר של המתופף Jens Maluschka, לעיתים אפילו גריינדים בקטעים דמויי בלאק או דת' מטאל אטמוספרי, שינוי מרענן לטובה בז'אנר שכוח הגריינדים, פרוגרסיב מטאל. כדאי לציין גם את עבודת התופים המצויינת במהלך האלבום, עבודה מהירה ואינטנסיבית, טכנית ומעניינת. לאחר קטע גריינדים מהיר מאוד השיר פתאום נעצר ומגיע לקטע אטמוספרי עם סאמפלים של ציפורים (!) וקלידים ברקע. סמפלים אלה, מעברים חדים אלו והקטעים השקטים האלו הם שהופכים את השיר והאלבום כולו לכמגולל סיפור.
הקטע האטמוספרי הופך לקטע באס-גיטרה אקוסטית אינסטרומנטלי ארוך, שברקע המתופף עושה עבודה מעולה, שבשיא הקטע הזה מגיע קטע גיטרה המזכיר את Dark Tranquility. לאחר הקטע הזה נכנס שוב הסולן, אשר קולו עבר עיבוד קל בקטעים מסוימים, כדי לתת תחושה מסוימת למאזין. סולו הגיטרה בשיר הזה הוא אחד היפים שניתן למצוא באלבום, ואחריו חוזר שוב הסולן, שמחזיר אותנו במעבר חד לריף כבד, שמשם השיר מתפתח עד לסיומו.
אחרי A Day by the Lake מגיע השיר האחרון והמעולה (שני לדעתי רק לשיר הנושא של האלבום) הלא הוא The Sleep of Restless Hours, אשר מתחיל בגיטרה אקוסטית בנגינה איטית ומלנכולית, ומתגבר עד לכניסת הדיסטורשן, לריף סוחף ופולקי. לאחר שלוש דקות הפתיחה המזכירות את Opeth אך טומנות בחובן גם קטעי בלאק מטאל, נכנס הסולן לתוך ריף ת'ראשי אה-לה Nevermore. לאחר פזמון סוחף ומרגש במיוחד, השיר נהיה קצבי מרגע לרגע ואפילו מבולגן. ברגע אחד הבלגן נפסק ומגיע, כיאה ל-Disillusion, לקטע שקט ואטמוספרי כשברקע גיטרה וגיטרה באס. גם כאן השיר מתפתח לסולו גיטרה, כשבסופו אנחנו חוזרים לפזמון השיר הסוחף.
לאחר כ-11 דקות מתחילת השיר הוא נפסק לקטע ארוך של כ-30 דקות, ורק חדי השמיעה יוכלו לשמוע את המשך נגינת הקלידים ברקע. השיר מתגבר עם דואט של גיטרה קלאסית ואקוסטית, ובכניסת סקסופונים (?!) שוב אנחנו נזרקים לריף ת'ראש-דת' טכני, והשיר ממשיך בקטע אינסטרומנטלי ארוך היאה לפרוגרסיב מטאל עד לסיומו.
To make long things short, האלבום מביא לנו מוזיקה מקורית מאוד גם בז'אנר שהיום כבר די שחוק. יש שאומרים ש-Disillusion הם התשובה הגרמנית ל-Opeth, אך אני רואה את BTTOS כהרבה יותר מזה, עם כל הכבוד העצום שלי ל-Opeth. הוא אמנם מזכיר את מבנה השירים של Opeth בקטעים ארוכים שבד"כ מתאפיינים במבנה של דיסטורשן-קלין-דיסטורשן, וריפים "מלאים" ואווירתיים משהו, אך הוא משלב בתוכו גם ריפים ת'ראשים המזכירים את Nevermore או אפילו את Testament ברגעיהם הכבדים (The Gathering), סחיפה אפית נוסח Symphony X, קטעים טכניים ופרוגרסיבים המזכירים את Dream Theater, קטעי בלאק מטאל אטמוספרי מובהקים המזכירים, איך לא, להקות בלאק מטאל אטמוספרי (קשה לי להניח את היד על להקה מסוימת בגלל ידיעותי המצומצמות), קטעים מלודים בסגנון גות'נברג ועד לקטעים מקוריים ויחודיים לדיסיאלוז'ן.
אמנם האלבום צופן בחובו כל כך הרבה ז'אנרים והשפעות שונות, ומביא למאזין קטעים הנעים מקטעים כבדים, טכניים ומהירים עם גריינדים עד לקטעים איטיים ושקטים, אך הוא בכל זאת אינו נשמע מאולץ או דחוס מדי, חוץ מבקטעים מסוימים מאוד. האלבום הוא באמת חומר מרענן בשביל המטאליסט הממוצע, וכל מה שנותר להגיד הוא - בין אם אתם מעריצי בלאק מטאל, פרוגרסיב מטאל, מטאל אטמוספרי בכללי או דת' מטאל מלודי, תקנו את האלבום. אל תתנו לי להרגיש רע.
|
