|
15/12/2005
Annihilator - Schizo Deluxe
מאת: לירן
אחרי אינסוף חפירות ונבירות בלהקות שאני בספק רב אם הייתי מכיר אם לא הייתי כותב באתר, שבהם באמת שלא ידעתי למה לצפות, סוף סוף נפל בחלקי אלבום של אחת הלהקות האהובות והמוכרות שלי, Annihilator. עכשיו אני יודע למה לצפות. כן, בטח! עם אנהילייטור? בחיים לא. אתה לא יודע מה ייפול עליך עוד שנייה אצל הלהקה הזאת. זה מקור השם של האלבום – הוא מסמל את הפסיכיות שנעוצה כל כך בלהקה הזאת מתחילת דרכה – הפסיכיות שגלומה בכתיבה של הדבר הטוב ביותר שיצא מקנדה, ג'ף פאקינ' וואטרס.
האלבום נפתח עם "Maximum Satan". בתקופות אחרות היו דורשים מהם לכתוב שהם שטניסטיים על גבי העטיפה ולהזהיר את הילדים הקטנים והחפים מפשע מפני מה שמצפה להם בפנים, כמו שניסו לעשות לאיירון מיידן עם Number of the Beast, אבל לפחות התקופה הזאת עברה מהעולם. לפחות מרובו אני מאמין. קטע דיבור מוזר כלשהו, לפני שהגיטרות הכי עוצמתיות ששמעתי השנה, וריף שנקדח ממוחו השופע של וואטרס, מעלה חיוך שלא יורד מהפנים. השיר מדבר עם הפוליטיקאים ועל החולי שבחברה, כמו שהם תמיד ידעו לעשות. פתאום, באמצע שום מקום, קטע אקוסטי! למי שעוד היו ספקות שהם הלהקה הפסיכית בעולם, קיבל הוכחה ניצחת. השיר מגביר קצב וחוזר לכבדות האופיינית, עם קטע שמזכיר מעט את סיסטם, ובסה"כ בהחלט דלוקס. פתיחה אדירה לאלבום. נכון, יש סולו, אבל למה להרוס לכם את הכל? תשמעו לבד!
השיר השני נפתח כאילו מתוך King of the Kill הענק. "Drive" נותן בראש בכח בלתי מתפשר, שירה אדירה, שיושבת כמו כפפה ליד. סולו מבית היוצר, ללקק את האצבעות. עוד פנינה, ושוב קטע שכאילו לא קשור לכלום, אבל זה אנהילייטור, התרגלנו. וזה לא שהוא לא משתלב – הוא נכנס כמו כדור לסל אחרי זריקה של רג'י מילר. פסיכי, חסר פשרות, כבד, אנהילייטור במיטבם. כמה התגעגעתי. הפזמון מנסה לשכנע אותנו שהם בסדר בראש, אבל מי לעזאזל צריך אותם בסדר? תנו לי עוד מנה של הטירוף חסר הפשרות הזה!
המנה הבאה באה בדמות "Warbird". השיר נפתח בסערה, ועם גיטרות בקצב איטי וכבד, מדגים שוב כמה מגוונות היכולות של הלהקה הבלתי נגמרת הזאת. עוד שיר עם מסר חריף, לעצום עיניים ולהתענג. אז נכון, זה לא ט'ראש קלאסי לפי הספר, אבל זה פשוט אדיר. אחד אלבומי השנה בלי ספק. בארץ בטוח היו מאשפזים את וואטרס על אי שפיות. ככה זה כל הגאונים הגדולים באמת, לא שפויים. יש כל כך הרבה רעיונות בשיר אחד, שמשתלבים ברמה כזאת גבוהה, שזה כמעט לא יאומן. לרוץ לקנות, לשמוע ולמסגר.
השיר הבא עוסק בנושא הטלוויזיה, כמו ב-The Box הקלאסי. ריף שנע בין אי שפיות לאי שפיות טוטאלית, וזה בעצם כל העסק כאן – פסיכים דלוקס. מזמן לא שמעתי שם של אלבום שכל מתאים לאלבום עצמו. כל מי שאוהב דברים חדשים שוברי גבולות ומרחיבי ז'אנרים – זה האלבום בשבילו. כל מי שלא – שיתחיל עכשיו, בזה שיקנה את האלבום הזה. "Plasma Zombies" מקבל מימד חדש בסולו שהוא אפילו התעלות על כל מה שהיה לנו עד עכשיו. ושוב קטע שקט. יצירת אמנות. אנהייליטור הגדירו את הספיד מטאל כמו שאף להקה אחרת לא עשתה, והאלבום הזה נכנס גבוה גבוה בטופ של הז'אנר הזה, ובטופ של המטאל בכלל.
צלצול טלפון מכניס אותנו ל-"Invite It", וריף איינשטייני מביא אותנו לשיר אדיר. אני בטוח שאם איינשטיין היה כותב מטאל, זה היה נשמע ככה. אולי פחות טוב אפילו. הריף של הפזמון כל כך כיפי, כל כך טוב, השירה מתחברת כל כך טוב, אני תכף גומר. עוד סולו, ועוד אחד, והחבר'ה האלה לא נגמרים. הלוואי על כל להקה להישמע ככה אחרי 16 שנה. רמה כזאת, של כל דבר – כתיבה, ביצוע, סאונד, של כל נגן, זה לא משהו שקורה כל יום. היה שווה לחכות כל דקה מאז King of Kill ב-1994. נכון, היו להם עוד אלבומים נהדרים מאז, אבל זה מתעלה על כולם. מאסטרפיס. השיר השישי, "Like Father, Like Gun:, מתחיל כבד, הוא השיר הכי ט'ראשי באלבום, ועדיין אין בו שום דבר מסגרתי ובנאלי. אין לי כבר מה להוסיף על שאר השירים באלבום, פשוט לא יאומן איך אפשר לכתוב כל כך הרבה בלי להיכנע לתביעות הבנאליות. לא סתם בין אלבומי השנה, בין העשיריה הכי טובה מאז התחלף לו המילניום. דלוקס, דלוקס, דלוקס!
|
