|
15/03/2018
Judas Priest -Firepower
מאת: אלון מיאסניקוב
חיכינו וחיכינו, ואחרי הייפ שלא זכור לא כמותו לגבי הלהקה מאז אלבום הקאמבק Angel Of Retribution מ 2005, שסימן את חזרתו של רוב הלפורד ללהקה – סוף סוף יצא Firepower, אלבומה ה 18 של אגדת המטאל הבריטית.
התקוות התחילו עם איזכור שמו של אנדי סניפ לגבי האלבום, אם Nostradamus היה אלבום קונספט ארוך, עמוס, מלא בקטעי מעבר ושירים ארוכים – סוג של אופרת מטאל, הרי ש Sneap ידוע מצד אחד בסאונד המודרני והכבד שהוא מוציא לאלבומים שהוא מעורב בהם – וגם בזה שהוא דוגל בלהחזיר אמנים אגדיים למבנה הפשוט וקולע של האלבומים הקלאסים שלהם. רוצים דוגמא? Accept.
אז האלבום הגיע, עם עטיפה מפוצצת, ולמרות שבעמדות הגיטרות עדיין יש רק את טיפטון (שלאחרונה פורסם כי עומד לפרוש מהופעות עקב פרקינסון) מהצמד המקורי טיפטון את דאונינג, נראה שהגיטריסט הצעיר ריצ'י פאולקנר מצליח להשתלב היטב בהרכב, גם אם בחוסר ייחוד יחסי.
שיר הנושא הוא פצצת אנרגיה, פריסט קלאסי, מהיר, מלודי וקליט. צרחות הלפורד? יש. מהירות תופים אגרסיבית של סקוט טראביס האגדה? יש, סקציית גיטרות הרמונית כפולה? יש. קלאסיקה אחת בסל, הבא בתור.
בואו נעשה שניה סדר שחשוב לקהל של הלהקה. מבחינתי האלבומים הכי טובים של ההרכב גם כנראה Stained Class מהתקופה הראשונה, Defenders Of Faith משנות השמונים, וכמובן ה Painkiller שהוא סוגר התקופה הקלאסית של הלהקה.
אני מניח שרוב מעריצי הלהקה נקרעים בין Defenders ו British Steel המלודים וההמנוניים לבין ה Painkiller, שהביא את הלהקה לסאונד מודרני יותר וכבדות שלא נשמעה ממנה לפני, מבחינתי שתי התקופות והאלבומים האלה גאוניים באותה מידה.
אז החדש? הוא יותר Defenders, רק עם סאונד מודרני, קצת פחות צרחות כי הלפורד, בואו נגיד את זה בעדינות, הוא אולד אז פאק, אבל יש גם רגעים כבדים ומהירים יותר שיעשו נעים גם למי שרק מפנטז על הלפורד צורח לו בלילה מהכרית This! Is! The Painkiller!.
השיר השני, הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום הוא השיר השני, הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום הוא Lightning Strike, עוד המנון מטאל מלודי משובח, שיר שמציג את הלהקה בגדולתם של טיפטון הכותב והלפורד הסולן. שוב ה Harmony Lead פה פשוט לוקח השיר כמה רמות למעלה, וזו הגדולה והייחוד של הלהקה.
Evil Never Dies הוא שיר באווירה אחרת, מצד אחד פזמון כבד ותוקפני, ומצד שני קצת יותר מורכב ודינמי, עם קטע ביניים אווירתי – לטעמי אחד הרגעים הטובים באלבום שהיה יושב בול ב Painkiller.
Never The Heroes זה המנון עם ניחוח פריסט קלאסי, מהסוג שעושה לך חיוך, ולי זה עשה חיוך מפגר כזה בהתחלה, אבל בהמשך הוא מתגלה כקצת אנמי.
Necromancer זה שיר כבד ששוב קורץ יותר לימי Painkiller, למרות שאין בו הכבדות או המהירות של האלבום ההוא, הפזמון טוב- השיר עצמו טיפה חלש.
Children Of The Sun הוא חזרה לאיכות של 3 השירים הראשונים של האלבום, עם מקצב ביניים קצת יותר טוב ופזמון מטאל קלאסי קליט וטוב, הוא דינמי במקצב ומעבר הגיטרות מנקיות לדיסטורשן, והשירה של הלפורד פה בולטת לטובה. ה Lead Break פה משובח, טיפה מצליח לשחזר את ימי הזוהר של הלהקה והצמד טיפטון – דאונינג כשהיה עוד דאונינג.
לאחר אתנחתא סימפונית קצרה אנחנו עוברים ל Rising from Ruins, שיר אפי טרגי באופיו, בגדול לא מלהיב – אבל יש שם יופי של יציאה לסולו וריף לא רק בפזמון. הרבה יותר אהבתי דווקא את Flame Thrower שמלבד הסאונד יכול היה לשבת טוב ב British Steel, הבי מטאל מקפיץ, פזמון מגניב עם שירה חזקה של הלפורד. ת'כלס? מי צריך מעבר לזה? אם יש משהו שהלהקה הוכיחה במהלך השנים שהיא יודעת לעשות זה לכתוב המנונים, ראו ערך Breaking The Law ו Ram It Down, וכאן היא עושה את זה בלי חוכמות.
Specter הוא שיר איטי יחסית, סוג של קריצה למפלצות הג'ודאס הקבועות, אי שם בין The Sentinel ל Nightcrawler, וזה שיר משובח. יופי של Lead Break שמחזיר אותנו לימי הזוהר של ההבי מטאל המסורתי.
האלבום ממשיך עם עוד כמה שירים, Traitors Gate הוא שיר דינמי משובח, No Surender הוא שוב מטאל קליל יותר, המנוני ועם ניחוחות 80, והאלבום נסגר עם בלדת מטאל רועמת בשם Sea Of Red.
נסכם? יאללה.
זה לא Painkiller, זה לא British Steel, וקשה לי להצביע על שיר או שניים שחזקים כמו השירים החזקים באלבומים הקלאסים ההם, אבל זה עדיין הג'ודאס הכי משובח כבר שנים רבות, עם הסאונד הכי טוב, השירה הכי מלאה של הלפורד – וכמה שירים על גבול הקלאסיקות, והוא ישמח לבב אנוש ומטאליסט.
אני מניח שזה שמח ועצוב, מצד אחד משמח שלהקה כזו מעברנו עוד יכולה להנפיק אלבום הבי מטאל קלאסי משובח, ומצד שני זה תורם להבנה שאלבומי מופת של ממש כנראה כבר אין – לא להם, ולא להקות ענק אחרות מתקופתן. לסיכום? אני נהנתי, אבל זה קצת חמוץ מתוק.
|
