לאתר הרשמי:
חברת תקליטים: הוצאה עצמית
רשימת השירים:
01. A Kind of e
02. Ancient Truth
03. Twice as The Devil
04. Somedays
05. Like a Star
06. Where Eagles Die
29/04/2018
Venus In Fear – The dot above the eye
מאת: מתן קדר
אני מודה. היה בי חלק שמוק ביותר שמראש רצה לא לאהוב את האלבום הזה. למה? כי קשה לי להתחבר למטאל ישראלי, כי אני בכלל לא סובל פרוג (כפי שהלהקה מציגה עצמה) וכי לשמוע מטאל שאין בו גראולים בשבילי זה כמו להדליק מנגל בשביל לעשות עליו רק ירקות. ובכל זאת, בעודי מאזין לאלבום לאט, בסבלנות ובדריכות למצוא את המקומות שמציקים לי בו, מתגבשת בי התחושה שיש לנו כאן חבורה צעירה שעובדת קשה ועושה כמעט הכל נכון, ככה שגם מישהו שלא סובל פרוג יצליח לשמוע בלי לפלוט "טוב מה זה החרא הזה?!" כמו שהוא רגיל לפלוט כל פעם שחבריו הפרוגרים מכריחים אותו לשמוע פרוג.
אז על מי אנחנו מדברים כאן? VIF בקצרה, חבורה צעירה מסביבות חיפה שעמלה 5 שנים ארוכות על אלבום, לרבות חילופי מספר נגנים. החבורה הצעירה פותחת את האלבום בסמפל jukebox פעמוני משו ומיד אחריו כבר נכנס הדיסטורשן בשיר A kind of me. עד כה נשמע מטאל סטנדרטי לכל דבר, ואז רגע. פתאום ירידה, פתאום עדינות, נעלם הרעש ונשארה העדינות. קולה הרך של נגה מלטף את המיקרופון, לא חזק בחרוזים מהזוית הלירית של השיר, אבל נשמע קליל, אוורירי ומדוייק. משהו בשיר הזה, מלבד השירה, מזכיר לי קצת את A7X, שזה פחות הטעם שלי, אבל נגה קצת מצילה לי את התחושה הזאת בכל שנייה שהיא שרה. נכון לכרגע אני עוד מחפש היכן נמצא הפרוג שבשיר, זה שאני אמור לסבול ממנו, אבל לא מוצא אותו. בעודי מחפש, מופיע לו סולו גיטרה שנע נהדר על הסקאלה שבין מלא רגש והרמוניות לבין מעט מהיר וטכני, מהסוג הטוב, ומבלי להימרח נגה חוזרת לשיר קצת בפלצט, ומפגינה מנעד מרשים ביותר. לפתע מפציע לו איזה סולו באס עדין, והנה הפרוגרסיב שחיפשתי, אבל גם הוא לשמחתי לא בא וצועק "תראה איזה מטורף אני!" בזמן שהקלידים מצטרפים אליו לקטע יותר ג'אזי.
אז עברתי לראשונה בחיי שיר פרוג שלם מבלי לסבול, ואפילו היו נקודות משמחות מאוד, ואני עובר ל-Ancient truth. השיר נפתח בצורה מאוד אנרגטית, מזכיר קצת מטאל סימפוני אירופאי מהסוג שהתרגלנו לשמוע המון בזמן האחרון. הגיטרות מנגנות פשוט עם מעברים קטנים מתובלנים היטב, הבאס מצליח גם לשבת עם התופים וגם להתבלט במקומות הספציפיים, וזה המקום להתעכב לרגע על המיקס שאני שומע. הבאס נהדר, התופים נחמדים, הקלידים נשמעים טוב והשירה יוצאת מושלם. מה שלא מספיק יושב לי במיקס זה דווקא הגיטרות, שמאוד חסר להן נפח והאמת שגם ווליום בחלקים מסוימים. בחלקים אחרים הן בולטות ממש, וכל העסק יוצא טיפה לא יציב. אבל בחזרה לשיר עצמו. אין המון מה לנתח לשמחתי כי אפשר לסכם ולהגיד שזה פשוט שיר טוב. שיר ממש טוב. פזמון קליט, יכולות ווקאליות נהדרות, קצב תופים ממש מדבק, קלידים שיודעים את מקומם והפעם סולו גיטרה קצת מהיר שמשתלב עם הקלידים. ניכר שהוקדשה המון מחשבה שללא ספק השתלמה.
Twice as the devil נפתח בקצב מעולה עם מנגינת קלידים ברקע, ונופל למקצב שמרגיש אפילו טיפה פולקי אירופאי. נגה מסלסלת סילסולים קטנים וחביבים, הבאס מפציע מאחוריה, הגיטרות רצות, וקשה לי לשים על האצבע על זה, אבל משהו בשיר הזה כן קצת מרגיש לי שיר שנכתב על ידי להקה צעירה. לא יודע להסביר יותר מדי. אולי זה לצעוק את שם הלהקה באמצע, אולי זה מקצבי הקיק-סנייר, אבל יש את התחושה הזאת. בעודי מהרהר בה השיר מתפתח עוד ועוד, עד שמגיח סולו גיטרה נוסף, שאמנם גם אינו ארוך ומורכב, אבל אלבום שבו לכל שיר יש סולו גיטרה משמח אותי תמיד בתור אחד שגדל (לרוחב...) על מטאליקה. עוד דבר שמשמח אותי ביותר הוא שינויי הקצב בשיר. אם יש משהו שמציק לי זה שיר שתקוע כולו על אותו קצב, אבל VIF הופכים כל שיר לרכבת הרים, של ריפים ותיפוף מהירים וקצביים, קטעים איטיים וסבלניים, שירה שפעם אנרגטית ופעם עדינה ביותר וקלידים שיודעים בדיוק מתי לבלוט ומתי רק למלא.
Somedays נפתח בריף כבד על 3/4, והנה מצאנו לנו את המקצבים היותר כיפיים, ועדיין, התחושה היא קצת פולקית בקטע מאוד טוב, וכאן הלהקה כבר נשמעת בוגרת להחריד. השיר מרגיש כאילו שלפו אותו אי שם מאמצע הדיסקוגרפיה של Epica, וזה המקום לעצור רגע ולהתעכב על דבר אחד שתפס את אוזני, וזה תפקידי השירה של נגה. עבור אנשים שהם לא זמרים זה נשמע טריויאלי, לשמוע זמר טוב, אבל המציאות היא שצריך להיות חתיכת מזוכיסט כדי לכתוב לעצמך דברים שקשים לביצוע. זה לא מובן בכלל שאנשים בימינו ימתחו את גבולות היכולת שלהם, בטח ובטח בסצנת המטאל הישראלית שמלאה בעצלנים. נגה פורשת בפנינו מנעד רחב ביותר, יכולות שירה מרשימות הנעות מהקול הכי קטן ועדין ועדיין אוורירי, דרך שירה עוצמתית ביותר בכל טון שהיא רוצה ועד פלצטים מצו-סופרן (אני עם מושגי המוזיקה המציקים שלי אחרי 6 וחצי בלהקה סימפונית...) שנמצאים בשליטה מלאה, בדיוק במקום שבו הכי קשה לשמור על שליטה.
Like a star הוא השיר הארוך באלבום. יותר מ-13 דקות (!). ברשותכם, לא אלאה אתכם בכל המתרחש בו, רק אומר שהוא ממשיך היטב את הקו של קודמיו, וזה השלב לציין שלהבדיל מאהוב ליבי, דום מטאל, השירים של VIF ארוכים מרוב שהם מלאים בקטעים שונים. נכון, הדבר נפוץ בפרוג, אך השאלה היא עד כמה למעשה זה משרת את השיר? אני חושב שזוהי נקודה למחשבה עבור הלהקה. לאחר מכן נחתם האלבום בשיר Where eagles die. השיר נפתח בסולו שירה של נגה, כשאליו מצטרפים גראולים עצבניים ומרושעים, שזה בהחלט מה שהיה חסר לי במהלך האלבום. דבר שקופץ לי לאוזן ומהווה נקודת תורפה קטנה הוא המבטא של נגה, שלפעמים נשמע לצערי קצת ישראלי. נכון, יש לא מעט סולנים כאן בארץ עם אותה בעיה, אבל זה מפריע לי וקשה לי להתעלם מזה. מקווה שזה יעלם עם הזמן. כמו קודמיו, גם השיר הנ"ל נע ברכבת הרים מצויינת בין רעש ועדינות, ריפים שנשמעים אכן קצת יותר פרוגרסיביים וסולו קלידים חללי משהו. הגיטרה חוזרת לעוד סולו, המהיר והטכני באלבום, מעין הלוך חזור בין הריף לבין הסולואים, ומיד אחריו נגה מפציעה שוב בשירה מדויקת על ריף כבד וסבלני, כשכל הקטע מלווה בפעמונים מתקתקים. לקראת סיום חוזר הגראול, חוזר עוד סולו גיטרה, הפעם איטי, וכל האלבום מסתיים לו בקתרזיס, כאילו כולו נכתב רק לשם כך.
דבר אחד שהפריע לי בשירים זה האורך שלהם. לא כי קשה לי עם שירים ארוכים חס וחלילה, אלא כי השירים מרגישים עמוסים מדי בקטעים. בכל שיר יכלתי להגיד בסביבות הדקה הרביעית שהנה, כאן אמור להסתיים השיר, אבל משום מה הוא ממשיך עם עוד ועוד קטעים, כשתכלס, כל שיר יכל להפוך בכיף ל-2-3 שירים נפרדים ולמלא עוד אלבום מלא נוסף. זה לא שהקטעים לא טובים או משו. בכלל לא. אבל כמו שאמר לי חבר מתחום העיצוב הגרפי – אם בלי הקו הזה אתה לא מרגיש הבדל לעומת כשהוא כן שם, אז הוא מיותר.
לסיכום, נראה ש-VIF עושים כמעט הכל נכון. אין ללהקה את הנטייה הטבעית של נגנים צעירים לנסות להתלהב ורק להראות למה הם מסוגלים טכנית מה שלרוב סתם פוגם בטעם של המוזיקה. הלהקה יודעת מתי להיות סתם מטאל, פשוט, מלודי וקליט, מתי לעשות פרוג אבל גם הוא, לא מהסוג של "תראו תראו איזה טכניקה!" אלא כשימוש מדויק להפליא בתבלין וביכולת. תפקידי הקלידים יודעים במדויק את מקומם, בין אם כסולואים שמדי פעם צצים, בין אם מלודיה משל עצמם ובין אם רק מילוי, הגיטרות מדייקות גם הן בדיוק באותה התנהגות שקולה, הבאס עושה עבודה נהדרת, ומעל כולם נגה, שלפרקים נשמעת עוד לא לגמרי בשלה עד הסוף אלא יותר הבטחה לסולנית מדהימה בעוד מספר שנים, ולעיתים בחיים לא הייתי מנחש שמדובר בבחורה כל כך צעירה שכן הכישרון שלה פורץ מהרמקולים שלי, תופס אותי בצוואר ואומר שיש פה בחורה שהכריחה את עצמה לעבוד קשה להחריד (מה שלצערי ומנסיוני לא קיים כמעט אצל מוזיקאים בארץ, בטח שלא סולניות, שכן על כל אחת טובה יש 70 נוראיות שבטוחות שהן טובות) ומאתגרת את גבולות היכולת שלה בכל שיר מחדש.
הדבר הנוסף הקורץ לי הוא חוסר ההתעקשות של הלהקה על מבנים שבורים להחריד ומאולצים להחריד (תודה לכם שלא הצפתם את האלבום בתיבות של 19/16) אלא שימוש יחסית שגרתי במקצבים נוחים להאזנה. אין לי ספק שכל עוד הלהקה can deliver בהופעות, הפריצה מחוץ לגבולות הארץ תהיה בלתי נמנעת וראויה.
|
