|
24/06/2018
Kataklysm– Meditations
מאת: מתן קדר
יש כל מני תסמונות שבהן חולות להקות, במהלך הקריירה. תסמונת "האלבום הראשון שלי היה טוב מדי", תסמונת "החלפתי קצת ז'אנר וזה עשה לי רק טוב/רע", תסמונת "התמסחרתי והקהל כועס עליי", אך הקשה מכל היא לדעתי גם הנפוצה מכל – תסמונת "לא נשארה לי מוזה לכתוב עוד שירים טובים אבל נשארו לי הרבה חומרי מגירה שאפשר לנצל".
מהתסמונת הזאת לטעמי סובלת להקת הדת' מטאל הקנדית קטקליזם מאז 2013. אולי זה קשור לעזיבה של המתופף ומכונת הבלאסט ביטס האולטימטיבית מקס דאהמל שעזב כדי לטפל באלכוהוליזם שלו, אולי ללהקה באמת התחילה להיגמר המוזה עוד ב-2010, אולי אני מדבר שטויות והם כתבו כל שיר בשלושת האלבומים האחרונים בדם, יזע ודמעות. אבל האמת היא שקטקליזם, אהובי ליבי הנצחיים, אחת הלהקות שזכו לעטר לנצח את הגוף שלי, פשוט איבדו את זה קצת. או יותר מקצת.
Guillotine, הפותח את האלבום, מתחיל אותו בגישת ה"מהיר ועצבני". שיר קצר, ממצה, אך לא מגיע לרמות האלימות של Shadows and dust שפתח את האלבום עם אותו שם והיה השיר שהכניס אותי לעולם הקסום ורווי הסניירים של קטקליזם. שיר טוב, כיפי, קצבי, קצר וקולע. טוב, אבל אולי לא מספיק טוב בשביל להיות שיר שפותח אלבום של קטקליזם, כמו שהתרגלנו אצלם לשירים ממש אגרסיביים.
Outsider , שלו גם יצא קליפ לאחרונה, לא באמת מצליח להרים את האלבום. עוד שיר חסר מעוף שאינו מראה איזה שהם סימני התגברות על 2 וחצי האלבומים המשעממים האחרונים. גם The last breath I'll take is yours שמגיע אחריו לא מצליח להציל מספיק מהכבוד. עד כה מסתמן עוד אלבום מעט מאכזב.
מכאן מתחילה לשמחתי עלייה. Narcissist שיר מצוין שיצא גם כסינגל נוסף. שיר עם דרייב, עם המון כוונה טובה ורצון להשמיד, עוד אחד קצר וקולע, אך מבוצע טוב יותר מפתיחת האלבום. The last breath I'll take is yours מצליח גם הוא להפציץ באגרסיות מצויינות ונראה שאולי טעיתי ובכלל האלבום סובל מחוסר סדר נכון של השירים.
ואז מגיע הבום של האלבום. השיר שחיכיתי לו. השיר שעם סאונד קצת יותר אולדסקול היה יכול להיזרק לסוף שנות ה-90 של קטקליזם. לימים היפים, עם הבלאסטים בעלי הסאונד המעט עמום, הפריטות המהירות להחריד והצרחות של מאוריציו היקר, אחד הסולנים האהובים עליי בדת' מטאל. מההרמוניות של הגיטרות, השיפור המהותי בסאונד של הבאס לעומת אלבומי הלהקה הקודמים והמתופף אוליביה שאולי סופסוף העז לצאת קצת מהקליפה שלו של הבחור החדש והצעיר בלהקה. In limbic resonance הוא המשיח הגואל של האלבום הזה, השילוב המושלם בין הישן והחדש, בין איך לוקחים את קטקליזם משנות ה-90 ל-2018 מבלי לאבד כלום.
ב- And then I saw blood אני כבר שם לב ל-2 נקודות עליהן יש להתעכב: הראשונה היא המהירות של השירים. רוב האלבום מבוצע במיד-טמפו, מה שבעבר היה נחמד בריפים מסוימים של הלהקה אבל היום זה הרוב, ומצטער להגיד חבר'ה, אבל דת' מטאל לא עושים במיד טמפו. זה נותן תחושה של התמסחרות. של לנסות לעשות משהו קל יותר לעיכול. נשמע הגיוני לאור המחסור היחסית חמור של קטקליזם בבלאסט ביטס מאז עזיבתו של מקס דאהמל. בעיה שנייה היא הסאונד. מה הבעיה איתו? שהוא טוב מדי. למעשה, ההגדרה הנכונה היא מצוחצח מדי. נקי מדי. ברור מדי. קצת נשמע כאילו הכלים נפרדים אחד מהשני. התופים לא נמצאים באותה הפקה בכלל עם הבאס והגיטרות, שלא נמצאים עם התופים. הכל כל כך סטרילי, לא מספיק עבה, לא מספיק כבד, או לחילופין, לא מספיק דק וצורמני כמו הגוונים המעט בלאקיים שהיו ללהקה בשנות ה-90 בחלקים מסויימים.
What doesn't break doesn't heal ממשיך את הקו חסר המעוף של האלבום. לכאורה הלהקה משתמשת בכל השטיקים הקבועים בכתיבה והלחנה שלה, דברים שעבדו בעבר מצוין, אבל היום, אחרי שטחנו אותם מיליון פעם, זה כבר פשוט לא מספיק.Achilles heel אינו מצליח לסיים את האלבום באיזשהו כיוון מספיק מעניין וסוחף, ובכך מסתיים אלבום שלישי ברצף של קטקליזם שאין לי כל כך חשק לשמוע את כולו ברצף, כמו שעשיתי 200 פעם על אלבומים קודמים של הלהקה.
לסיכום, אם אלבומים כמו Serenity in fire ו-In the arms of devastation שווים ציון מושלם, האלבום החדש הוא לא הרבה מעבר לניסיון חלקי ללחזור להיות איכשהו קצת יותר מעניינים. להגיד שזה הצליח? לא יודע. לא במיוחד. להגיד שהאלבום משעמם כמו שני קודמיו? נראה שכן. אם מישהו היה מבקש ממני להשמיע לו קטקליזם לא הייתי בוחר באלבום הזה, אבל אם הוא שמע אותו בלעדיי וזאת החוויה הראשונה שלו מקטקליזם לא בטוח בכלל שתהיה לו חוויה רעה בהכרח. מתן של גיל 16 אולי היה נדלק על האלבום הזה אם זה היה האלבום הראשון של קטקליזם שהוא שומע. בסופו של דבר האלבום בפני עצמו נחמד, אך לא מצליח לעמוד ברף של אלבומים קודמים, ובעיקר נשמע כמו ניסיון חסר מעוף לשחזר את כל הדברים הטובים שקטקליזם עשו בעבר, רק בלי הצלחה מספקת.
|
