לאתר הרשמי:
חברת תקליטים: הוצאה עצמית
רשימת השירים:
01. ass Suicide of Human Race
02. Divide et Impera
03. Pollution
04. WAR
05. Cemetery
06. The orning After
26/06/2018
FATUM AETERNUM - Mass Suicide of Human Race
מאת: חיים וינטראוב
פאטום אאטרנום זה קברט.
אין מילה אחרת שיכולה לתאר טוב יותר את כל הרעיון שעומד בבסיס ההרכב המדליק הזה. סטיב גרשין ואוולין שור (בני זוג בחיים שמעבר למוסיקה והבמה) ביחד עם ג'ורג' פאלק יצרו ב-2006 משהו שלא היה קיים במוסיקה הישראלית – מוסיקה שמשלבת בין פאנק לרוק, מטאל לרנסנס קלאסי (בשיתוף כינור חשמלי, ויולה וכד'), שירת אופרה עם יללות כמעט תינוקיות, מראה שבין האוונגארד לשמרני, וכו'. בשיחה שניהלתי עמם לפני כשנה באחת ההופעות שלהם הם סיפרו לי בחיוכים מבוישים שבמקור הם מגיעים ממוסיקה קלאסית, פאנק ומוסיקת רוק גותית כמו למשל TYPE O NEGATIVE.
מעבר למוסיקה המאד ייחודית של ההרכב, שמשלבת בין אין ספור סגנונות, רגשות, נושאים וכד', יש גם משהו בהופעה של השניים שנראה כמו נחיתה של חייזרי פאנק-גות' רבע ילדותיים בובתיים, שמינית מטאליים, שתי שביעות קברט ושליש ילדים טובים מוסיקה קלאסית ברה"מ לשעבר (ומה שנותר עד לשלם לא מוגדר וטוב שכך כי הם בהחלט מפעילים את הדמיון ולא רק במוסיקה). סטיב לעתים לבוש במעיל עור שחור ארוך ומבריק עם עניבה לבנה ונראה כמו איש ק.ג.ב שנקלע לסיטואציה מוסיקלית לא ברורה, ולעתים עם קרחת מבריקה או מוהק פאנקיסטי, איפור שחור כבד בעיניים ופנים צבועות לבן, זקנקן תיש, מעיל ומגפי עור עם ניטים, שרשראות ברזל, ואפילו מדי פעם עם בארט ומראה מעט של אינטלקטואל בריטי מאוקספורד. כמוהו גם אוולין שלעתים מאופרת בכבדות כמו בובה מהסוג הישן עם קוקיות וחצאית מיני וגרביים עד מעל הברך, ולעתים באופן פרובוקטיבי וחשוף ומדי פעם אף כמעט ללא איפור בנאטורל שובה לב. אתה אף פעם לא יודע למה לצפות מ- FATUM AETERNUM, לא בהופעה ולא במוסיקה עצמה (שלא לדבר על כך שבהופעה הם לעתים קרובות נהנים גם מאד לבצע קאברים של זמרים ולהקות אחרות – גם לא מהז'אנר עצמו).
FATUM AETERNUM הוציאו עד היום אלבום אחד בשם This Dream is Dead ב-2011, אבל מאז הם לא מפסיקים לעבוד ולייצר מוסיקה. הם שחררו עד היום שלושה EP's ומגוון סינגלים, והחודש ממש יצא ה-EP הרביעי שלהם (למנייני) Mass Suicide of Human Race.
כמו תמיד, הליריקה והארט של היצירות שלהם עוסקים בצד האפל של חיינו על כדור הארץ ובחברה האנושית. בעזרת המוסיקה ה"אינטלקטואלית" שלהם שמחייבת את המאזינים לחשוב ולא רק להתייחס למוסיקה כאל "רקע" FATUM AETERNUM רוצים (לעניות דעתי) לגרום למאזינים להבין את כובד המשקל של אופן התנהגותנו כפרטים וכחברה על הדרך שבה העולם מתקיים וימשיך להתקיים (אם בכלל). ניתן לראות זאת בשמות השירים שלהם שמתייחסים לזיהום סביבתי (חברתי?), למלחמות, לשליטה באמצעות הפרדה, למוות וכיו"ב.
אבל שוב, כמו אצל פאטום אאטרנום, ההתייחסות אינה כפי שהיינו מצפים, בכבדות בלתי נגמרת או בהטפות או במוסיקת סוף העולם. משהו בתפישה הקברטית שלהם גם מוסיקלית וגם מהבחינה של הנראות מציג את הדברים באופן חצי רציני חצי משעשע. חצי מקאברי חצי דואג. חצי ילדותי וחצי בוגר ושקול. וזה מיוחד, וזה עוצמתי, וזה ייחודי וזה נהדר בעיניי כי זה מביא את המוסיקה כל כך הרבה מעבר למשהו שהוא רק עונג או רק אמנות, אל הבמה של הניסיון לייצר תודעה שמשנה מציאות בדרכים שבגלל שאיננו מורגלים בהן הן גורמות לנו לנוע לעתים בחוסר נוחות וללמוד דרך חוויה גם אמיתות ותפישות שלא היינו מגיעים אליהן בהיצמדות לתבניות הנוחות של EVERY DAY.
כאמור, ב- Mass Suicide of Human Race יש 6 קטעים, שלדעתי מביאים את המיטב שיש ל-FATUM AETERNUM לתת בתמצית. ה-EP הזה הוא יותר "קומוניקטיבי" וקליט מהקודמים לו. יחד עם הפקה מהוקצעת יותר, נראה שההרכב מנסה להביא את עצמו ואת מה שיש לו לומר (לשיר) ליותר אוזניים ויותר מוחות ולבבות, כך שישנו עידון מסוים בנטייה (המבורכת לדעתי) של הלהקה לתת את הכל בפנים, גם ובעיקר מהבחינה המוסיקלית. אם ביצירות הקודמות שלהם פאטום הביאו לעתים את הפאנק או הגותי לקיצוניות מענגת אבל קשה לעיכול, היום הכל במינונים "קלים יותר לאוזן הישראלית" כי גם סטיב וגם אוולין אנשים חכמים שבתוך עמם הם חיים וככל הנראה הבינו שבישראל צריך לתת את הביקורת ואת החדש והחדשני במינונים קטנים בהתחלה.
וזה לא אומר שהם ויתרו לעצמם. ממש לא. מהשניה הראשונה שמאזינים לשיר הראשון מבינים שמדובר ב-FATUM AETERNUM. החזרה על מקצבי "הוצאה להורג" עם הכינור החשמלי האירי, השירה שנעה בין מלנכוליית באס אפלה וגותית (סטיב) לקופצנות שבין ילדותית לסקסית (ועד אופרה) של אוולין. הכל שם, ובאופן מדויק וחכם. אבל הכל מעודן יותר מאשר בעבר.
Mass Suicide of Human Race
שיר קליל שנשמע אפילו קצת כמו ניסיון לייצר שיר ילדים באווירת הפאנק/רוק דיסטורשנים בשילוב קטעי נגינת כינור איריים. כולל קטעי שירה משולבת של סטיב ואוולין, כשהיא שרה בפלצט אופראי והוא בקול בס נמוך ואפל. במרכז השיר פתאום קטע שמזכיר מקצב הליכה לגרדום עם תופי ובס בליווי כינור מייבב, שהולך ומתגבר לכלל קטע אינסטרומנטלי שאפילו מזכיר במעט את BLACK SABBATH בימיה הראשונים.
Divide et Impera
קטע אינסטרומנטלי שנשמע כמו פתיחה של סרט סלאשרים מזרח-תיכוני על אנדורפינים. כינורות, בס, תופים וגיטרות מנסרות בקצב מהיר עם מוטיב משולב שבין הנרטיב המוסיקלי המזרח-תיכוני לסרט אימה של רוב זומבי שמתחיל לצמרר את עמוד השדרה מלמעלה למטה. אני חייב לומר שלאזניי יש משהו בקצב ובסאונד של השיר שנשמע כמו FAITH NO MORE עם מייק פאטון.
Pollution
מתחיל בתופים מהירים בליווי דיבוב שנשמע כלקוח מכתבה אמריקנית מחדשות בשנות ה-50'. משום מה הזכיר לי מעט את להקת ה"קליק" הישראלית משנות ה-80', ביחד עם משהו גרובי ואפילו קצת רגאיי. בפזמון יש קטע סולו שבו מצטרף הכינור ומעלה את הקצב עם גוון מעט מזרחי לשנייה וחצי וחוזר לגרוביות. נשבע לכם שיש פה אפילו נגיעות אקורדיון. רק אצל FATUM AETERNUM, בחיי.
WAR
ההתחלה כבדה ואפלה באווירת BLACK SABBATH משהו עם נגינה מאיימת ברקע. השירה של אוולין וסטיב קברטית משהו, בין גבוהה מתיילדת לנמוכה שורטת בתחושה מכשפת. יש מס' לא מבוטל של שינויי אווירה בשיר. בשלב מסוים הוא מקבל אווירה של שיר פרטיזנים בקצב איטי ומלנכולי למדיי (ואולי אפילו משהו מסרט יוגוסלבי של קוסטוריצה), עם צלילי גיטרה ו/או קלידים מאד פשוטים עם שירה בלבד (כולל צעקת "הופה" של סטיב שמזכירה בהחלט מוסיקה יוגוסלבית צוענית, ואפילו הפרחת נשיקה קולנית "מואה" של אוולין). ואז שוב חוזר לעגמומיות כבדה ואפלה עם שירה איטית ונמוכה של סטיב עם ליווי של תופים וכינור במקצב של הוצאה להורג.
Cemetery
בשניות הראשונות נשמע כמו פתיחה של קלאסיקת רוק משנות ה-80' או ה-90' של המאה שעברה, אלו שנטו להיפתח בנגינה רגועה ושלווה של גיטרה אקוסטית ומעט קלידים לפני ההתפרצות של הדיסטורשן (למשל כמו הפתיחה של Cats in the Cradle או כמעט כל שיר של TYPE O NEGATIVE). בהמשך נכנס קצב יותר מאסיבי בליווי כינור אירי ושירה ואפילו ריף גיטרות שמזכיר מאד את הסגנון של IRON MAIDEN, למשל ב- SEVENTH SON OF A SEVENTH SON. השיר לא כבד בכלל, יש לו אפילו קצב של רוק/פופ בריטי לא מחייב שמזכיר להקות מלפני מס' עשורים כמו בלונדי ו-CLEERANCE CLEARWATER REVIVAL.
The Morning After
שיר סיום קצר למדיי שמתחיל באיטיות (שוב) כמו במוסיקה שמלווה הוצאה להורג, ממשיך בכניסה של כינורות, ממשיך באוונגארד מוחלט עם שירה פאנקיסטית מהירה של סטיב יחד עם בסים ודיסטורשנים וצלילי טיפות מתכתיות בסגנון עדות הסינתיסייזר. אווירה של אובדן וקינה במוסיקה שמזכירה מוסיקת סוף עולם ושמחד מתאימה מאד לקונספט הסופני אפוקליפטי של ה-EP, אבל פחות לשם האופטימי של השיר שמדבר על הבוקר שאחרי. אבל אצל FATUM AETERNUM כמו אצל FATUM AETERNUM שום דבר לא צפוי והכל בא על-מנת להוציא את המאזין מתבניות החשיבה המסורתיות, לאתגר, להפתיע ולגרום לנו מעבר להנאה שבמוסיקה גם ללמוד משהו על עצמנו, על תפישותינו את התבניות המוסיקליות וכמה נהדר לחרוג מהן.
לסיום, Mass Suicide of Human Race הוא יותר חברותי יותר מהיצירות הקודמות של ההרכב. הוא עדיין נפלא מוסיקלית ומאתגר את השכל ואת הידיעות התבניתיות המוסיקליות של רוב הישראלים, ועם זאת מספיק חתרני וייחודי מכל הבחינות כדי להיות שנוי במחלוקת. בטוחני שיהיו מטאליסטים שיאמרו "זה לא מטאל". ונכון, זה לא מטאל נטו. זה הרבה יותר מכך. כפי שכבר כתבתי סטיב וגם אוולין הם זוג מבריק מספיק מהבחינה המוסיקלית כדי לתת מסרים חברתיים ואמנותיים מורכבים בתוך מוסיקה שהיא רק שלהם ולא תמצאו כמוה, וזה נהדר וכל הכבוד להם. שאפו. Mass Suicide of Human Race הוא לא לכל אוזן, ממש לא. אבל מי שמוכן לפתוח את האוזניים והראש ייהנה ממוסיקה מיוחדת ומענגת שלעולם לא תהיה "מוסיקת מעליות". WELCOME TO THE CABARET !!!
|
