לאתר הרשמי:
רשימת השירים:
01. The Inner Enemy
02. Fear of the Unknown
03. The Ceremony (Cut to the Point)
04. Proteopathic
05. The Hunger Games
06. Turn On the Lights
07. We Will Stand as One
08. Selection of Blindness
09. Night Guardian
10. Apocalypse Had Begun
02/07/2018
Structural - Metacognition
מאת: מתן קדר
אם יש אתגר גדול מאוד בסצנת המטאל הישראלית הוא הדרך ליצור מוזיקה שתהיה מספיק מקורית ועם חתימה משל עצמה, בתוך אסופה ענקית של להקות גנריות ביותר שנוטות להישמע כמו copy-paste אחת של השנייה. Structural, להקה שקיימת רק 3 שנים, לא רצו לנסות להמציא את הגלגל. הלהקה לא רצה להתיימר להיות משהו ספציפי מדי, אבל בגדול, היא עושה דת' מלודי וטכני עם נגיעות של גרוב מטאל, ואני יותר משמח לבשר שכן, קשה לפספס שיש כאן להקה קצת יוצאת דופן.
אם כן, מה יוצא דופן כל כך בלהקה? ובכן, אם תראו את חברי הלהקה ממבט ראשון תגידו "הנה, עוד להקה שמתבססת על איזו בלונדה", אבל הדבר רחוק מהאמת. חמושים בגראולר לא פחות ממפלצתי (נדב זיידמן), גיטריסט טכני ביותר (תמיד ורד) והבלונדה המדוברת (שני בוכבינדר, גיטריסטית, מורה לגיטרה ועל הדרך אולי הגיטריסטית הכי טובה שיצא לי לשמוע במחוזותינו), יוצרת הלהקה מטאל מהודק להחריד, סבוך ומורכב מצד אחד אך יורד חלק בגרון מצד שני, מבלי לנסות למכור לנו פיסות עור חשופות שיגרמו לחושים נוספים שלנו לשפוט את הלהקה מלבד חוש השמיעה.
האמת, כשהאינטרו, The inner enemy מתחיל, אני טיפה מעקם פרצוף כי הנה, עוד להקה שחושבת שלמישהו יש איזה שהיא סבלנות לאינטרו, אבל האמת שהחיבור בין האינטרו לבין Fear of the unknown כל כך נכון, מדויק וחלק, שזה נשמע כאילו הם נכתבו כמקשה אחת. השיר מלא בריפים שלכאורה פשוטים, אבל מנוגנים בצורה חדה, לידים קצרים של גיטרה ומעל הכל קולו של זיידמן שמציג גראולים עמוקים מחד וצווחניים מקפיאי דם מאידך.
האיזכור הראשון שעולה לי לראש בתוך השיר הוא השוואה ל- Arch enemy, אי שם לקראת סוף תקופתו של יוהן ליבה ותחילת תקופתה של אנג'לה גוסו. השיר טס, התופים מהירים, המלודיות יודעות את מקומן ומצליחות לבלוט נכון מתחת לשירה של זיידמן, ומעל הכל קלידים שמצליחים לא להשתלט על המוזיקה אלא רק להוסיף לה המון אווירה וחיבור.
The ceremony מתחיל במתקפת תופים חריפה ביותר וריף שהוא הרבה יותר גרוב מטאל מכל דבר אחר. תמיר ורד מפציע די מהר בסולו גיטרה חזק, נדב מתפרע בשירה אבל אני חושב שאת השיר אפשר להכתיר בקלות כשיר שמובל על ידי תופים, ואני חושב שכל להקה צריכה שיר כזה. משהו בקצב שלא יורד כמעט בשום שלב משיר את השיר עם המון דרייב, וגם כשהשיר מאט טיפה, זה רק לטובת ההקלה על המאזין לעשות האדבנג.
בשלב הזה יכלתי לדמיין שהלהקה תוריד קצת הילוך לעומת השיר הקודם, אבל נראה שהיא לא בדיוק חשה צורך לרחם על המאזין. Proteopathic ממשיך באופן מושלם את הקו של קודמו, רווי בסניירים והיי-הט והפעם עם ריפים נמוכים ובשרניים יותר. מדי פעם הגיטרות מפציעות בהרמוניות משותפות (מצרך שלא נמצא מספיק על מדפי המטאל הטכני בארץ אם תשאלו אותי). אבל מילא ההרמוניות, גולת הכותרת בשיר היא כנראה מיטב עבודת הגיטרות, ובעיקר הסוויפים במהלך הסולו, שמזכירים לנו שיש פה חבורה שיודעת לעבוד קשה, והרי גם עבודה קשה טכנית היא מצטרך לא מספיק נפוץ כאן.
The hunger games נפתח בריף באס, שמזכיר לנו שגם הכלי הזה נמצא כאן באלבום, ביחד עם פריטה אקוסטית אווירתית משהו. הצמד הזה עוצר ומפנה מקום לגיטרות והתופים שוב, ואיכשהו הפעם במהלך כל השיר אפשר לשמוע את הבאס קצת יותר טוב ולשים לב לסאונד שלו, אליו נגיע בהמשך. איכשהו גם הקטע השני בשיר קצת נעצר ומרגיש שגם הוא מפנה מקום לטובת מקצב מהיר, גראולים עצבניים ובלאסט ביטס בתופים (הדבר שהכי קנה אותי בשיר), אך למרות כל הפלוסים האלה, השיר מרגיש אולי השיר הכי פחות סגור על עצמו באלבום מבחינת הרצף שלו. כאילו ללהקה היו קטעים שהיא קצת התעקשה לחבר ביניהם, ונוצר שיר עם זהות מעט מפוזרת ומבולבלת.
Turn on the lights מצליח להדגים באופן מושלם את היכולת של הלהקה ליצור מוזיקה שמצליחה להיות גם מלודית, גם טכנית, וגם מפוצצות בערימות של גרוב. הגראולים של נדב נעים טיפטיפה יותר לכיוון הגרובי בהתאם לריפים, והוא נשמע לפרקים כמו גרסה מעט יותר אגרסיבית לרנדי בלית' מ-Lamb of god הענקיים. להבדיל מקודמיו, השיר מרגיש יחסית קצת יותר סבלני במהירות שלו, ועדיין, אני לא מצליח להבין איך לורד ובוכבינדר לא נושרות האצבעות מרוב עבודת גיטרות שפשוט לא עוצרת לרגע. הקצב הקצת יותר איטי של השיר עושה שירות ענקי לאלבום ושומר אותו עם תנודות מדויקות שעוצרות את סכנת הנפילה של הלהקה לתהום הגנריות.
עבודת הגיטרות הרזה יותר ב- We stand as one מחזירה קצת את המקום הפנוי אליו יכול הבאס להיכנס ולבלוט מעט יותר בין העומס והמורכבות המתרחשים באלבום. זהו אולי השיר הכי רווי באס באלבום, ואני מעט מאוכזב שהלהקה הייתה צריכה להגיע עד השיר השמיני לשם כך. אולי זה הזמן קצת לדבר על הסאונד באלבום, מעשה ידיו של אלכס זבולון. לצד הפקה שמצליחה להחמיא באופן מושלם לשירה של נדב, לכל עבודת הגיטרות, מוצאת מקום מדויק לקלידים ועושה עבודה טובה עם התופים מבלי להיכנע לטרנד של לדחוף אותם יותר מדי לפרונט, אפשר להגיד שהבאס הולך מעט לאיבוד לאורך חלקים ניכרים באלבום. לא הייתי מייחס זאת רק להפקה אלא גם לכתיבת התפקידים, שכן כשכל חברי הלהקה מבצעים תפקידים כל כך בולטים וברמה כל כך גבוהה, אפשר היה לצפות שתפקידי הבאס במהלך האלבום יהיו בהתאם ולא רק בחלקים כל כך בודדים.
Selection of blindness ו-Night guardian אינם מצליחים לחדש משהו לעומת קודמיהם מבחינה מוזיקלית ואפשר להגיד שהם די ממשיכים את כל הקו של האלבום, וזה גם המקום להגיד שבאופן חלקי יש קצת עודף דמיון בין רוב השירים באלבום, מה שמעט מקשה על כל שיר לבלוט בפני עצמו כאינדבידואל, ואולי בעניין הזה, מבחינת כמות השירים באלבום, less is more. האלבום מסתיים עם Apocalypse Had Begun שגם הוא מעלה לי מיד את האסוציאציה ל-Arch enemy, רק עם פי 5 יותר אגרסיות ממה שההרכב השוודי עשה ב-7 השנים האחרונות. אולי ניתן לזקוף זאת לזכות השלב המוקדם בקריירה של Structural, אבל על אף שחברי הלהקה אינם ילדים כלל, השיר החותם את האלבום משאיר את הרושם שללהקה יש אנרגיה בלתי נגמרת. חבורת אנשים שעובדת קשה ונותנת את כל מה שיש לה לתת מהתו הראשון ועד האחרון.
לסיכום, האלבום של Structural מהווה פצצת אנרגיה מרעננת, מלאה ביכולות טכניות מרשימות, נגנים איכותיים מהשורה הראשונה וקומפוזיציות שלא משאירות לאוזנו של המאזין רגע של נחת. מצד אחד הדמיון בין השירים רב, אולי זה בגלל הקצב של רובם, ומצד שני אפשר להגיד שכל האלבום הזה הוא בעל ייחודיות כמקשה אחת. אין עוד להקה בארץ שנשמעת כמו Structural ונמצאת גם ברמה הטכנית שלה, וטוב שכך. אם כן, המבט הראשון יכול להוליך שולל. המבט הראשון על הלהקה עצמה יגרום לכם להניח שהשטיק של הלהקה הוא עוד להקה שתלויה במראה של בחורה, אך למעשה, השטיק של הלהקה הוא יכולת טכנית אינדבידואלית של נגנים שמתחברת בצורה קוהרנטית ביותר לאורך אלבום בכורה שעומד ברמות הכי גבוהות.
|
