Main Menu
Main: Interviews | Articles | News
Reviews: Albums | DVD | Shows
Scene: Events | Photos | Forums
Misc: Updates | Movies | Videos
About: Magazine | The Staff
Advertise: Events | News
Dusturbed
Graspop
Feed Us Go Hebrew Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Album Reviews ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן


רשימת השירים:

01. Keibetsu to Hajimari
02. Devote My Life
03. Ningen wo Kaburu
04. Celebrate Empty Howls
05. Utafumi
06. Rubbish Heap
07. Aka
08. Values of Madness
09. Downfall
10. Followers
11. Keigaku no Yoku
12. Zetsuentai
13. Ranunculus


ציון:

12/11/2018
Dir En Grey – The Insulated World
מאת: יוני אורן


את להקת Dir En Grey הכרתי לראשונה בצאת אלבומם הקודם Arche בשנת 2014 כשהופתעתי לגלות להקה המשלבת מטאל ויפנית בשלהי תקופה בה חיפשתי לחקור יותר את תת-סוגת ה-Post Metal. הלהקה, שהחלה את דרכה בשנת 1997, ניסתה לחבר בין הרבה מאוד סגנונות שחברי הלהקה אוהבים, החל מרוק קלאסי, רוק אלטרנטיבי וגראנג' ועד Groove Metal, Industrial Metal, Alternative Metal ו-Deathcore. אוסף הסגנונות הרחב הזה מכניס את חומרי הלהקה בקלות תחת ה-Post, ה-Progressive וה-Avant-Garde Metal. למרות שהאלבום לא נכנס לרשימת האלבומים שבחיוג מהיר אצלי, הוא השאיר עליי רושם מאוד טוב ומסיבה זו הייתי קצת נרגש כשגיליתי שצפוי לצאת להם אלבום חדש השנה.

כשמדובר על סגנונות מטאל שכאלה, האתגר הוא גדול. האמנים חייבים למצוא שיווי משקל לא פשוט בין שירים מורכבים ומעניינים שנותנים תחושת ערך מוסף למאזין ובין שירים שלא מנותקים לחלוטין מכל סגנון מוכר. איפה עובר הגבול בין אוסף קטעים מסגנונות שונים שמנוגנים בו בזמן בלי קשר ביניהם, בין קטע אוונגרדי משובח ומקורי שעושה שימוש באוסף השפעות מעניינות ובין שיר שבנוי מכאוס מוחלט? בתחושה ש-Dir En Grey הוכיחו את עצמם עבורי כבר פעם אחת, ניגשתי ל-The Insulated World בביטחון רב בהם ובציפייה לטוב.

האלבום נפתח בשיר Keibetsu to Hajimari, שיר שנפתח באופן די מבטיח ומזכיר מאוד שילוב בין Slipknot, ובין Strapping Young Lad בתוספת מאפייני Deathcore. היכולות של בסיסט הלהקה Toshiya ניכרות ובולטות בשיר הזה והאחידות שבינו לבין Shinya מתופף הלהקה במחלקת הקצב מהווה בסיס חזק מאוד לבנות עליו שיר. בולטות בנוסף היכולות הקוליות של סולן הלהקה Kyo אשר נע לפרקים בין שירה נקייה גבוהה אך מעט חנוקה, סקרימים צווחניים ונהימות Deathcore הישר מהמעיים. השיר נגמר תוך 3 דקות ומשאיר אותנו בתחושה שהציגו בפנינו כמה רעיונות אבל לא המשיכו כדי להראות לנו איך הם משתלבים אחד בשני.

משם ממשיכים ל-Devote My Life שכולנו כבר שמענו הרבה מאוד פעמים. מדובר בעוד שיר Hardcore דיסוננטי וצורם שאפילו מביא לנו הבזקה קטנה של גירסתם ל-Wilhelm Scream (שמופיעה פעמים רבות בקולנוע). אחרי מספיק האזנות, השיר הזה נעשה לחלוטין מוזיקת רקע חסרת כל ערך מוסף ובסיומו מגיע השיר הבא Ningen wo Kaburu עם תחושת הקלה נדרשת. השיר מתחיל מאוד Linkin Park-י ורגוע עד המעבר למבנה מטאלקורי בסיסי של בתים קשוחים ופזמונים רכים, ואיזה פזמון רך ונהדר שהם הביאו איתם. אולי זאת שבירת הכובד המעיק אבל משהו בשירה המלודית הפשוטה הזאת מגיע ממש טוב באותו רגע. השיר הזה הוא לא בהכרח מציאה בזכות עצמו אבל מאוד מספק בתור פיתרון לשיר הקודם.

Celebrate Empty Howls מציג בפנינו שיר ששואב הרבה מאוד מה-Groove Metal ועם פזילה קלה לאיזור ה-Metalcore. התיפוף מאופיין בהרבה עוצמה ודיוק ומביא את האנרגיות הדרושות כדי שנוכל להעריך את השיר הזה לכל אורכו. יחד עם כניסת שירה אופראית של מקהלה ושירת פלצט של Kyo, מגיעות תחושות שהקטע נכתב על ידי Avenged Sevenfold בימים הטובים של The Rev ונתרם ל-Kyo עקב יכולתו להגיע לצלילים הגבוהים האלה. סך הכל מדובר בשיר טוב שכנראה מהווה חוויה נעימה הן ללהקה והן לקהל בהופעות.

השיר הבא Utafumi רצוף בקלישאות של Hardcore ו-Metalcore. בתחושתו הוא ממשיך את קו התיפוף האנרגטי של השיר הקודם, אבל הלחן די בנאלי. כדי לחדש קצת, באופן מאוד מצועצע הלהקה החליטה להכניס 10 שניות של פידבק גיטרות טיפה אחרי תחילת השיר (כי אנחנו פאנק!), בריחות פלצט של Kyo בסוף משפטים מסוימים כמו של ילד נרגש בבר המצווה וקריאות קרב של גובלין צרוד. המלודיה של הפזמון עוברת מתחת לרדאר – לא מפריעה ולא קליטה או מרגשת. Rubbish Heap ממשיך את אותו קו של השיר הקודם לו. הפעם גם הביאו כאורחת את Hello Kitty שתקרא "Fist!" בחלקים מסוימים בשיר. זה שיר מאוד בנאלי ששמעתי כבר הרבה מאוד פעמים ושנגמר בפתאומיות ומבלי לתת תחושה של משהו חדש או של משהו ישן וטוב.

כאנטי-תזה לשני השירים הללו, מגיע השיר Aka – שיר מהנוסחה הישנה והטובה של שיר שמתחיל חלש עם שירה מלודית וקטעי בס-תופים חזקים שמתגברים לפזמון דיסטורשני מרגש. מתבלטים פה הנגינה של צמד הגיטריסטים Karou ו-Die שמביאים קטעי גיטרות לא מהירים מדי או טכניים מדי אבל כן מלאי Feel כנדרש עבור השיר הזה. זה בן-הדוד המודרני של בלדת הרוק המוכרת והאהובה ומביא איתו מלודיה נוגעת ונעימה. השיר עובד. בהמשך האלבום גם מגיע Followers אשר הולך באותו קו עם ביטוי מרשים של מנעד שירה רחב, אבל חי פחות טוב בעולם המטאל ויותר בתור שיר Alternative-Electronic Rock.

Values of Madness נפתח בבס אלקטרוני שמזכיר את Muse וממשיך לקטע בעל תחושה של Korn ושל Children of Bodom בימים בהם חקרו יותר את הצד הת'ראשי שלהם. השיר ממשיך בקו של ניסיון מצועצע להיות חדשניים ומציג את יכולותיו של Kyo לחקות את אדם סנדלר בתור נער המים, את דייב מאסטיין ואת אדם סנדלר (שוב) בתור כל דמות נשית שלו. מיד אחרי שירה בקולות שלא משתלבים ועוד מלודיה חסרת כיוון, מגיע השיר לסיומו וממחיש לי שאוונגרד לא עושים בכוח. את אותו קו ממשיך Downfall שעושה חיבור בין אותה תקופה של Children of Bodom יחד הם השירים הפחות אופראיים והיותר משעשעים של Strapping Young Lad ומחלקת קצב שלא בורחת לרגע מה-Hardcore הישן והאהוב עליהם.

השיר Keigaku no Yoku הוא אחד השיאים באלבום. הוא מתחיל בקטע איטי ואפל לפני מעבר לקטע Kron-י ביותר ועד לשבירה בצורה Deathcore-ית מוצלחת. משם חזרה ללחן ההתחלתי אבל בגירסה האפלה (אפילו יותר) שלו ועם תוספת Drone מגניב ביותר. הנה, למרות הכל ובסופו של דבר הצלחנו להגיע למשהו שאני יכול להכניס תחת המטרייה של האוונגרד ושיותר הזכיר לי מה שאהבתי באלבום הקודם. השיר נגמר בצורה מאוד מפתיעה ומשאיר טעם של עוד. משם ממשיכים ל- Zetsuentaiשנפתח בגיטרות שלא יביישו את Tesseract ושנותנות תחושה של הפסקול של Interstellar. התחושה הפרוגרסיבית החללית הזאת אמנם לא סוחפת אבל מאוד אווירתית. מיד לאחר מכן אנחנו חוזרים למחוזות הרועשים ומורידים מהשיר גם האווירה. זה לא שיש בעיה בנגנים, בהפקה או בלחן כמו שפשוט אין בשיר הזה את הנשמה המצופה.

השיר Ranunculus שחותם את האלבום הוא שיר JRock בנאלי שיכול בקלות להיות שיר שמלווה את הקרדיטים של כל סרט לייב-אקשן שמבוסס על אנימה רנדומלית שנבחר. אין בו בשורה ואין בו ריגוש. אמנם זרות השפה מכבידה לעיתים בכל שירי האלבום, אבל בשיר הזה היא מפריעה במיוחד. האלבום מסתיים בתחושה מצועצעת וברצון לחזור לאלבום Arche כדי להיזכר בפעם האחרונה שבהDir En Grey באמת ריגשו אותנו.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: Navigate ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: Share ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: Search ::
 
:: Album Reviews ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: Updates ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: Events ::
[30/03/2024]
Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
[14/03] Structural - "Decrowned" release show
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: All Rights Reserved © Metalist Magazine 2002-2014 ::                                                       ::::