|
27/11/2018
The Ocean – Phanerozoic I: Palaeozoic
מאת: יוני אורן
בשנת 2010, בעודי משוטט בנונשלנטיות במגזין המטאל האינטרנטי "מטאליסט" (מוכר?), מרשימת סקירות-האלבומים החדשות שבחלונית שמימין נחו עיניי על סקירה לאלבום בעל שם די מסובך של להקה בשם The Ocean. כמה חסרת מעוף או יצירתיות צריכה להקה להיות כדי לקרוא לעצמה "האוקיינוס"? זה אפילו לא "אוקיינוס של אבל", "אוקיינוסים של נמנמת" או כל שם אחר שמספר סיפור. זה סתם "האוקיינוס". למרות זאת, בהיעדר תעסוקה טובה יותר, נכנסתי לסקירה וקראתי על סיפורה של להקת Post Metal גרמנית-שוויצרית שלא יודעת לעשות דברים בקטן ושהחליטה לאחרונה להוציא שני אלבומים אחים Heliocentric ו-Anthropocentric אשר עוסקים בנושאים אנושיים, תיאולוגיים, היסטוריים, ספרותיים ופילוסופיים. הסקירה עשתה את שלה ושיכנעה אותי להאזין לאלבומים המדוברים. עבר קצת זמן בטרם נפל האסימון לגבי כמה מופלאים האלבומים האלה ומשם התפתח סיפור האהבה בינינו.
מאז יצאו האלבומים הללו, יחד עם לא מעט שינויי הרכב, האוקיינוס הספיקו להוציא בשנת 2013 את האלבום המדהים Pelagial ובשנת 2015 יחד עם להקת Mono את הספליט Transcendental בו נכלל שירם המצוין The Quiet Observer. כמה ששמחתי כשהודיעו בתחילת שנת 2018 שהקלטות האלבום החדש החלו ושהוא צפוי לצאת בהמשך השנה. כמה חודשים לאחר מכן הגיעה ההודעה שהאלבום Phanerozoic יחולק לשני חלקים (כמו שהם אוהבים לעשות), כאשר החלק הראשון שלו צפוי לצאת בנובמבר השנה והחלק השני שלו בשנה הבאה.
האלבום נחשב מעין אלבום קונספט כאשר הנושא הכללי של האלבום ממשיך מאיפה שהאלבום Precambrian משנת 2007 עצר (מכאן גם הדמיון שבין העטיפות והשימוש בשמות תקופות גיאולוגיות בכותרות השירים) – עברנו את התקופות הגיאולוגיות בהן כדור הארץ הוא כוכב שלם של חומר לוהט, יסודות שונים החלו להיווצר, יבשות התאחדו כשסביבן מים והנה הגענו עד הלום אל תקופת ה-Cambrian בה החלו להתפתח חיים על הכוכב. הנושא הנחבא שבאלבום תואר על ידי Robin Staps, גיטריסט הלהקה, מנהיג הלהקה והכותב העיקרי בה, כסקירת תיאוריית "השיבה הנצחית" של הפילוסוף פרידריך ניטשה אשר טוענת שמה שהיה הוא מה שיהיה שוב ושוב ושוב לנצח. עם המידע הזה (ולאחר חשיפה שוב ושוב ושוב לשלושת הסינגלים ששוחררו מבעוד מועד) ניגשתי להאזין לאלבום בשלמותו.
כמו ב-Heliocentric עם Shamayim וב-Pelagial עם Epipelagic, גם הפעם הרצועה הראשונה באלבום היא יצירה אינסטרומנטלית קלילה אשר מאפשרת לנו באופן חלק וטבעי לחלוטין להיכנס לאווירה הנדרשת ולבנות תיאבון על מנת להעריך את השיר הראשון שבאלבום. במקרה הזה מדובר על The Cambrian Explosion שבעזרת צלילי פסנתר ישן, סינתיסייזר וכלי מיתר מציג בפנינו את ריף הנושא של Cambrian II: Eternal Recurrence ומקל עלינו לקבל את הדיסטורשן העוצמתי והמיידי אשר פותח את השיר - שיר איטי יחסית וכועס אך מאוד מלודי. Loïc Rossetti סולן הלהקה לא חוסך מאיתנו מיכולותיו, הן בנהמות מהסוג הנפוץ בהארדקור והן בשירה נקייה במנעד גבוה יחסית. לקראת הרגיעה שבאמצע השיר ולאורך המשך האלבום מתבלט שימוש באמצעים אלקטרוניים וסינתיסייזרים שעד כה לא אפיינו במיוחד את הסאונד של הלהקה בהוצאות הקודמות שלה ומביא חידוש מרענן ומסקרן המשתלב היטב באווירה וב-wall of sound הכללי של הלהקה.
טענת הלהקה שהאלבום הזה הוא החוליה החסרה שבין Precambrian לבין Heliocentric ו-Anthropocentric מורגשת באופן בולט בשיר Ordovicium: The Glaciation of Gondwana. השיר נפתח בסאונד Sludge מלוכלך שמאפיין את החומרים הישנים של הלהקה וממשיך לפזמון ולקטע סיום המזכירים שירים מלודיים השואבים השראה מההארדקור כמו She Was the Universe אוThe First Commandment of the Luminaries. התחושה הזאת ממשיכה איתנו גם אל תוךSilurian: Age of Sea Scorpions ומזכירה לנו שילוב בין הצד האקספרימנטלי שאלבום הבכורה Fluxion הביא איתו ובין קטעי פסנתר או צ'לו נוגים ושימוש במחלקת כלי נשיפה כמו ש-Heliocentric הציג לנו. לקראת סוף השיר נכנס Robin בקטע גיטרות מהיר, מלודי, מטאלי ומידבק שמצאתי את עצמי מזמזם עוד ועוד מבלי שימאס עליי זמן רב לאחר ההאזנה. אמנם יש שם מעבר מאוד מוכר בין שני אקורדים באופן שנפוץ מאוד במטאל הקלאסי, אבל זה איכשהו ממשיך תמיד לעבוד ולהלהיב. השיר נגמר בהאטת הקצב האפית המוכרת לנו מהאלבום Pelagial, אשר הפעם לא צונחת לעבר תחושת יאוש קלאוסטרופובי ודווקא משאירה תחושת סוף מפואר. השילוב בשיר בין מורכבות מלודית-ריתמית-הרמונית, שינויים סגנוניים וליריקה קריפטית עשוי להיות קצת קשה לעיכול בהאזנות הראשונות, אבל עם הזמן נעשה מאוד מספק ומבטא יצירה מקורית שמשלבת בין עולמות בהתאם לסגנון שהאוקיינוס כל כך אוהבים.
השיר Devonian: Nascent מתחיל בקטע צ'לו וגיטרה עדין ומציג את הייחוד הנדיר שהוא אחד מכוחות העל של האוקיינוס כאשר אט אט נוספים עוד ועוד כלים, האוויר מתמלא בצלילים, הדינמיקה מתרחבת ומבלי ששמנו לב עברו להן 2 דקות מתחילת השיר, עוד לא נכנסה השירה ועם זאת עוד לא הספקנו להתחיל בכלל להשתעמם. אחרי שב-2007 ויתר על התענוג עקב לוח זמנים דוחק, הפעם הצליח Jonas Renkse, סולן להקת Katatonia, להתייצב כשחקן חיזוק על עמדת המיקרופון. בקולו הצלול והבטוח הוא נוטע בנו תחושת העצמה אישית. כיאה לתקופה על שמה השיר נקרא, שמבטאת שגשוג של הרבה מינים, הופעה ראשונה של עצים ועוד, מילות השיר נוגעות להתחלה מחדש, לצעידה בדרכנו האישית ולצמיחה. למרות חרדות על הזמן האבוד, על הקשיים ועל הפחד המתבטאים כאן, המילים נותנות תחושה אופטימית של תקווה להמשיך. לקראת אמצע השיר Loïc תופס פיקוד פעם נוספת בשאגותיו. מיד לאחר מכן עוברים לקטע אינסטרומנטלי קטן, כבד ומותח שנשבר בצעקות "Nascent!" אשר מביאות איתן צורך בלתי נשלט להד-באנג עצבני. השיר המשתרע על פני מעט יותר מ-11 דקות מהווה עבורנו מסע מופלא בו אין רגע אחד מיותר וממנו יצאנו מחוזקים בנפשנו ומוכנים להמשך.
הקטע The Carboniferous Rainforest Collapse הוא קטע אינסטרומנטלי אשר מראה לנו כמה שהנגנים בלהקה יודעים לעבוד יחד. הקטע מביא לנו בצורה מרוכזת תחושה Sludge-ית של מתח והתרחשות, כאשר בולט במיוחד מתופף הלהקה Paul Seidel בתפקיד מאוד יצירתי שלא גולש אל מחוזות האוננות הטכנית. התופים, שהוקלטו באולפנים של Sigur Ros שבאיסלנד, מהדהדים במרחב ומביאים איתם בדיוק את הסאונד הנחוץ כדי לבטא כאן רגע גדול ומאיים. הקטע אמנם לא קליל בתחושתו כמו The Cambrian Explosion, אך במידה מסוימת לקראת סופו הוא מיישם את אותה המטרה ומכין אותנו לקבלת השיר הבא.
שיא האלבום מתבטא בצורת Permian: The Great Dying. השיר, אשר עוסק בהכחדה הגדולה ביותר שידע הכוכב מעולם (95% מהחיים הימיים ו-70% מהחיים היבשתיים נכחדו והצליחו להשתקם רק אחרי כ-30 מיליון שנים!), מתחיל בגיטרות קצובות ומלודיות אשר דווקא ניצבות ברקע, כאשר בקדמת הבמה ניצבת מחלקת הבס-תופים הנהדרת של Paul יחד עם Mattias Hägerstrand. הבס בולט לאורך כל השיר בסאונד שמן, מחוספס, ועוצמתי. בניגוד לבס הנפוץ במטאל בו עוקבים באדיקות אחר הגיטרות, אצל Mattias התפקיד עצמאי ומאוד מקורי. מהר מאוד נכנס Loïc בשאגות ומצייר לנו תמונה סינסתטית וכאוטית של אסון, מוות ויצר חייתי. משם, במעבר חד ובלתי צפוי, השירה נעשית צלולה, גבוהה, נושקת לפלצט ועוצמתית וממשיכה בעדינות לצייר לנו את אותה התמונה ואת הצורך החייתי שבנו להישרדות. השיר, אשר נע בחן בין עדינות ובין כוחניות, מראה לנו כוח על נוסף של הלהקה כשהם מצליחים לשחק בדינמיקות השונות באופן טבעי לחלוטין ומבלי להפריע למאזינים כלל. לקראת סוף השיר, אותו ריף שמלווה אותנו חוזר פעם נוספת, חזק יותר, עשיר יותר, מלא יותר ומוביל אותנו לקטע סיום שנותן לנו ברגע אחד את כל הפאר שבצליל של האוקיינוס – תפקיד שירה מלודי מרשים לצד תפקיד שירה שואג וכוחני, גיטרות מלודיות בדיסטורשן מכל עבר, מחלקת בס-תופים עוצמתית ויציבה, כלי מיתר ברקע והמתח שעולה ועולה עד לסיום פתאומי לשיר, לתקופת חיים ולאלבום אחד מופלא.
האוקיינוס באלבום הזה הוכיחו שהם קוסמים אשר יכולים ליצור עוגה יש מאין, לאכול אותה בתיאבון רב מבלי להשאיר פירור ולהציב אותה שלמה ויפיפייה בחלון הראווה להנאתם של העוברים והשבים. האלבום מבטא שילוב של הסגנון שאפיין את החומרים הישנים של הלהקה, סגנון שמאפיין את החומרים היותר עדכניים שלהם וחידושים שלא אפיינו את הסגנון שלהם עד כה. היכולת לנתב בין הישן, בין המוכר ובין החדש בטבעיות שכזו ובחן מוכיחה לנו שאין שם נוסף מלבד "האוקיינוס" שיכול לבטא את מהות הלהקה כראוי. הם נותנים לנו יצירה מופלאה במעטפת של סאונד עשיר ושל מקוריות מוזיקלית ומסקרנים אותנו פעם נוספת אל עבר מחקר עצמאי על המדע שמאחורי הרעיונות עד שנקבל את המנה הבאה בצורת Phanerozoic II.
|
