|
04/12/2018
Bloodbath – The Arrow of Satan is Drawn
מאת: יבגני טרבנוב
בואו נבסס דבר אחד: ל-Bloodbath אין מה להוכיח עם האלבום החדש שלהם, והלך הרוח הזה מכתיב את כל התהליך היצירתי הפעם. הלהקה, שהתחילה כסופרגרופ של חברי Katatonia ו-Opeth (ו-Dan Swano שהיה מזוהה איתם לא אחת, וכיום לא מעורב בהרכב) ידעה תהפוכות בעיקר בעמדת הסולן. בין הגראול האימתני של Mikael Åkerfeldt לזה היותר חלבי של Peter Tägtgren (מצטער, אבל אני לא מעריץ גדול שלו) הלהקה הוציאה שני אלבומים מצוינים, ואחד שנחשב למעורר מחלוקת. עד שהגיע Nick Holmes מ-Paradise Lost וטרף את הקלפים עם האלבום המופתי Grand Morbid Funeral. הגראול הצורם של Holmes התיישב בול על הגיטרות המנסרות והתופים הקרים של ההרכב, ונתן למוזיקה של Bloodbath את האדג' שהם היו צריכים כדי לחזור להיות שם רלוונטי בעולם הדת' מטאל האירופאי. אני מניח שזה הפתיע לא מעט מעריצים, אבל ההרכב הנוכחי התברר כהרכב הכי טוב של הלהקה, וטבעי שירצו להוציא אלבום חדש לאוויר העולם אחרי ארבע שנים מייסרות של היעדר מוזיקה חדשה.
The Arrow of Satan is Drawn הוא האלבום החדש והוא לא יצירת מופת. וזה בסדר, כי מדובר באלבום טוב שיטביע אתכם בדת' מטאל שוודי איכותי שמגשר בין המודרני לאולדסקול ומכניס אתכם לתוך לוע האפילה כבר מהעטיפה המצמררת של אלירן קנטור שהתעלה על עצמו עם קומפוזיציות ייחודיות שמשדרות את האווירה שתלווה אתכם במהלך ההאזנה.
התופים המאיימים של Martin Axenrot (אכן, אותו אחד מ-Opeth) פותחים את השיר הראשון באלבום: "Fleischmann". למקרה ותהיתם, משמעות המילה בגרמנית היא "קצב", והשיר הזה אכן טובח במאזין עם ריפים מנסרים והגראול המחוספס של Nick Holmes. Anders Nyström ו-Joakim Karlsson מציגים עבודת גיטרה נהדרת וריפים מלאי אווירה זדונית. Bloodbath חזרו והרשע הגיע. "Bloodicide" הוא אולי שיר עם שם מטומטם אבל גם הוא חמוש בנגינת גיטרה משובחת, הפקה שמהלכת בין המחוספס למצוחצח ותפקידי שירה של כמה אורחים מכובדים כמו Jeff Walker מ-Carcass, Karl Willetts מ-Bolt Thrower ו-John Walker מ-Cancer. השילוב ההרסני הזה גורם לשיר להישמע כמו אחד הדברים המאיימים ביותר ש-Bloodbath הקליטו בקריירה שלהם, אבל ככה זה כשבריטים ושוודים משלבים כוחות.
הבעיה העיקרית של האלבום היא המונוטוניות של השירים. שירים גרוביים ומהירים כמו "Wayward Samaritan" דומים ללא מעט שירים אחרים באלבום מבחינת המבנה והגיוון בכתיבה. שירים כמו "Levitator" שנעים בחן בין קטעי דום איטיים לדת' מהיר עם קטע סולו ארוך הם מיעוט ששובר את הנוסחא. זה כמובן לא אומר שמדובר באלבום חלש, אבל כן באלבום שנעדר ממנו משב הצחנה המרענן של Grand Morbid Funeral.
אחד השירים הטובים באלבום, ואולי אף הטוב ביותר, הוא הקטע הסוגר – "Chainsaw Lullaby" שמגדיר מחדש את המונח "ריפים מנסרים". מדובר בשיר נוטף גרוב, עבודת תופים פנומנאלית של Axenrot ואווירה זדונית. החלק המשעשע כמובן טמון בעובדה שהשיר מתחיל מצליל של מסור חשמלי שמנסה להתניע. כצפוי, בהמשך השיר אפשר לשמוע סמפלים של מסור שמתעורר לחיים וצרחות האנשים בשעה שאותו מסור גורם להם להיפרד מהגפיים שלהם. ואין כאן שום תקווה לעתיד טוב יותר כי Axenrot חובט בתופים שלו כאילו הוא הקצב שמחכה להמשך הטיפול באיברים. מילות השיר די מטופשות, מה שרק מחדד את התחושה שהשיר הזה (כמו האלבום) נכתב בשביל הדאחקות והכיף בסטודיו ובהופעות שיבואו. זה מחזיר את Bloodbath לימים בהם "Eaten" היה הלהיט הגדול שלהם – מעין חגיגת gore שהיא המקבילה לסרט אימה סוג ב' כייפי במיוחד.
The Arrow of Satan is Drawn לא אפל כמו Grand Morbid Funeral ולא רציני כמו The Fathomless Mastery, ומצד שני לא לגמרי כייפי ומטופש כמו Nightmares Made Flesh. מדובר ביצור כלאיים שיספק לכם 41 דקות של דת' מטאל שוודי ובריטי בועט ומהנה. זה לא האלבום הכי טוב של Bloodbath אבל הוא נקודת כניסה נהדרת למאזינים חדשים ומוצר ראוי למעריצים הוותיקים.
|
