לאתר הרשמי:
רשימת השירים:
01. Genesis
02. Justified revolt
03. The final solution
04. The void within
05. Deported
06. Left behind
07. Endless agony
08. Time goes by
09. Feel your pain
10. Why
01/01/2019
Clapsodra – Endless Agony
מאת: מתן קדר
אלו מכם שהשכילו לראות את הסרט האלמותי "האחים בלוז" יודעים שלפעמים להקים את הלהקה מחדש יכולה להיות משימה לא פשוטה. ב-2015, 20 שנה אחרי שקלפסודרה התפרקה, היא קמה לתחייה ואחרי עוד 3 שנים ייצרה אלבום דום מהטובים שנשמעו במחוזותינו, כזה שנוגע בעוד קצת ז'אנרים מוזיקליים ובדרכו גם בנושא הכי דום מטאל שיכול להיות – השואה.
אז נחזור קצת אחורה. השנה הייתה 1993 והמתופף הנוכחי של הלהקה עוד לא נולד. שאר חברי הלהקה עוד עבדו על הקונספט המסובך הזה של ללכת לגן טרום חובה למעט אבי צדקני – הסולן, הגיטריסט והכוח המניע מאחורי קלפסודרה. אחרי כשנתיים של פעילות התפרקה הלהקה ואחרי 20 שנה צדקני הקים אותה מחדש עם שלישיית נגנים צעירים יותר שעושים עבודה מדויקת ביותר.
למי שתוהה, שמה של הלהקה לקוח מספרו של מרטין גריי , "עבור אלו שאהבתי". בספרו מתוארים היהודים במחנה ההשמדה טרבלינקה שסומנו באמצעות חבורות (מכות) על פניהם כמיועדים להוצאה להורג. הסופר תיאר אנשים אלו כקלפסודרה. ציטוט מהספר עצמו: "... ראיתי איך יוצאים מן השורות אלו שהוכו בפניהם, הקלפסודרה ,ואשר האותות הועידום למוות. הם הלכו ללאזארט... בבוקר, בשעת המפקד... כאשר עברו האוקראינים ואנשי הס"ס בשורות הסבתי את פניי: אולי שיקר לי מוישה. אולי אני קלפסודרה? אבל הם הביטו בי בלי להורות עליי."
האלבום נפתח עם השיר Genesis שמהרגע הראשון רץ על פריטת שמיניות, דאבל באסים ושירה נעימה של הזמרת ששרה באלבום – בטי פאבלו. שירתה העוצמתית והעצובה נגדעת ברגע שצדקני נכנס בגראולים עם מקצב איטי וכבד, מיליון אווירה ותחושה כללית של הליכה בפחד. השיר מסמן די מהר שלא מדובר פה באיזה פיונרל דום איטי אלא בשיר מיד-טמפו מנסר ומקפיץ, עם נגיעות של דת' מטאל, סימפוניק וגות'יק. המתופף קוסטיה ספיבקוב מרביץ לתופים בקצב ומעלה את כל השיר לקליימקס מרגש עם גיטרה בוכה של הגיטריסט לאון וסרמן.
Justified revolt נפתח בקלידים עצובים ודי מהר מתיישר לריף האדבאנג קלאסי ופשוט. צדקני צורח את חוויית האדם בשואה במקביל לעבודת בס-תופים הדוקה של אורי ג'פרי עם ספיבקוב ובדיוק כשהשיר מרגיש די לקראת סיום הוא חוזר לריף טריולות שמאיץ ומאיץ עד כדי פיצוץ דרמטי של כל הכלים ומעל הכל הגראולים של צדקני ששואלים why we die?!
השיר הבא, The final solution נשמע בקלות כאילו הוא היה אמור להיות שיר מלחמה אגרסיבי, אבל לא לא. אחד השירים היותר עצובים שנשמעו במחוזותינו. שיר שכולו קינה על הקורבן שהיינו, ובשלב הזה החצי הפולני שבי לא יכול שלא להתרגש. זה כמובן עד הרגע שהשיר מחליט להיות ממש אגרסיבי ולא מפספס שנייה מזה. זה המקום לעצור ולהחמיא לתפקידי הגיטרות וסרמן וצדקני ולדואט בפזמון של צדקני ופאבלו – אחד משילובי הקולות היותר טובים בימים מלאי שילובים שכאלה במטאל הישראלי.
אחרי The void within שמציג עוד מכל מה ששמענו עד עכשיו מגיע Deported, בדמות חצי בלדה. זה המקום להגיד שלא הרבה להקות מטאל ישראליות לוקחות על עצמן לייצר בלדות, והסיכוי ליצור אחת כזאת בלי להישמע עלוב די קשה, אך צדקני מצליח להפתיע בשירת קלין הדוקה, אווירה דרמטית ועצובה ותחושה כללי של Doom. מהרגע שנכנס הדיסטורשן השיר מקבל בוסט של אנרגיה ועדיין שומר על העצב שלו בצורה מקסימה.
אחרי Left behind שנשמע כמו שיר של Amorphis רק בגרסת דום מטאל, מגיע הסינגל שהוציאה הלהקה מהאלבום ושיר הנושא – Endless agony. גברת פאבלו מפציעה בשירה אנרגטית בשיטת ה"משפט אני משפט אתה" מול הגראולים של צדקני והגיטרות מנסרות עד פזמון מלודי רווי שטיחי קלידים המציפים את האלבום כולו. השיר מתפתח למה שנשמע כמו פס קול לסצנת מרדף בסרט שואה עד חזרת הדואט בין פאבלו וצדקני ועוד פזמון מיד-טמפו בשרני. וסיום של ריף מהיר ועצבני שלרגע לא הייתם מצפים למצוא בשיר דום.
Time goes by הוא בלדה עצובה שפשוט קשה לתאר במילים. להביא אותי למצב שאין לי מילים זה קשה אבל איכשהו השיר הזה הצליח. מסוג השירים שאני אומר שצריך לשמוע כדי להבין ולהתחבר למשהו כל כך עצוב, שלרגע נופל לבנאליות של בלדות אבל איכשהו תופס אותך בלב וצורח עליך לבכות.
אחרי Feel your pain, השיר שהכי פחות התחברתי אליו באלבום, מסתיים האלבום עם Why. על אף היותו אולי השיר העצבני באלבום, הוא עוצר ונותן את אחד הטקסטים הקשים לשמיעה:
“In concentration camp all my family died
I was the last to stand
And just barely survived”
השיר מוסיף ומתאר איך גם אחרי ההעפלה לישראל המשכנו לאבד חברים במלחמות, והרגשנו שאיבדנו הכל. השיר מנקז לסיום האלבום את כל העצב, הכאב, הדרמה והיגון עם ריף איטי וצעקות של צדקני על כל המוות שמציף אותנו, והשניות האחרונות בו הן השקט שאחרי הסערה הכי נוראית שעברה על העם היהודי.
אז מה הולך באלבום הזה? שירי מיד טמפו שלא מגיעים למחוזות האורך המתיש אלא נשארים בגבולות ה-4-6 דקות המקובלים לשירי מטאל, הפקה בסאונד מודרני (האמת שהייתי שמח לטיפטיפה פחות ניקיון בגזרת הסאונד) של צדקני עצמו שמצליחה להביא לידי ביטוי כל כלי בצורה מקסימלית ולתת מקום לכל חבר להקה, שירי מטאל כועסים, עצובים ומדכאים בגוף ראשון המתארים חוויה של אדם בשואה, ובכללי אלבום דום מטאל מוצלח בהחלט. זה המקום להגיד שבימים אלו הצטרפה ללהקה הזמרת המקומית עתליה שורקי (Hellscore ועוד...) שמעדות ראשונה אני יכול להגיד שמרימה את הלהקה עוד נוץ' אחד למעלה בספירה שלי.
|
