|
19/06/2006
Rage - Speak Of The Dead
מאת: לירן
מישהו ב-Rage כנראה קרא סוף סוף את "המשחק של אנדר", או שפשוט נזכר שהספר השני והמצוין בסדרה הזאת נקרא בשם דומה. או שלא ממש, וסתם יצא לחבר'ה האלה שם דומה. בכל מקרה, כל אלבום חדש של Rage זה סיבה למסיבה, ואני כבר פתחתי בחפירות הרשמיות. האינטרו של האלבום, "Mortituri Te Salutant", נפתח בתרועת חצוצרות מלכותית, כאילו נכנסנו כרגע להיכל מלוכה כלשהו...
השיר השני, "Prelude of Souls", כבר נשמע כמו שיר רייג'י טיפוסי של סמולסקי, הרבה פרוגרסיביות, הרבה עוצמה, המון קלידים וגיטרות, יאללה בלאגן. בהמשך השיר אנחנו נתקלים בכל מיני אפקטים מוזרים, ומסתבר שכולו בכלל זה קטע אינסטרומנטאלי, כפי שמתבררים להיות חלקים גדולים מהאלבום. סולו גיטרה וירטואוזי קצר מבית היוצר של סמולסקי, מזכיר לכל מי ששכח איפה הוא נמצא.
פיבי (הסולן) הבטיח לנו כי מחצית האלבום נכתבה ע"י ויקטור סמולסקי, ומחציתו השנייה נכתבה ע"י פיבי בעצמו, כמו באלבומים הישנים יותר של Rage, שאותם אני יותר אוהב, למרות חיבה עזה שאני מפתח לאחרונה ל-Ghosts, שגם הוא עוסק בנושא המתים, כמו האלבום הזה. הפעם הראשונה בה נכנס פיבי על עמדת השירה היא בשיר השלישי בלבד, "Innocent", בו הוא מוכיח לכולם שלשיר הוא לא שכח. גם הריפים מצוינים וזה פשוט Rage במיטבם - הם לא שכחו שום דבר ממה שהם ידעו פעם.
לאחר עוד קטע אינסטרומנטאלי קלאסי-משהו, נפתח השיר החמישי. משהו בפתיחה שלו מזכיר לי כל מיני אפקטים של ניו מטאל וכדו', ואני כבר מתחיל לחשוש. אבל עם הכניסה של פיבי בשורה הראשונה, שמכילה את שם השיר, "No Regrets" - אני קצת נרגע. השיר אמנם מוזר ומכיל הרבה מוטיבים רייג'ים, אבל גם הרבה שטויות. לא אחד ההייליטים של האלבום. פיבי חוזר בשיר התשיעי, "No Fear". כאן כבר יש הרבה יותר כסאח, הרבה אולדסקול Rage - כל מה שחיכיתי לו - הגיטרות בועטות בביצים, המקצב חזק, ובקיצור הרבה ממה שיש ללהקה להציע.
השיר עם השם הכי מעניין באלבום, "Kill Your Gods", נפתח בצורה מצוינת, עם הרבה דיסטורשן וגיטרות מנסרות, כשפיבי עדיין במיטבו. הבנאדם לא מתקלקל, תופעה. בהחלט אחד השירים החזקים באלבום, עם טעם אולדסקול, ובעיקר הרבה טעם של עוד. על הכבוד ללהקה שבשיר ה-12 של האלבום עדיין בועט, אבל בשביל זה הם איתנו כבר עשרים שנה. יש כאן אפילו קצת טעם של דת' טכני, החבר'ה האלה לוקחים את הטוב, או לפחות מנסים, מכל העולמות. הסולו מפוצץ, ואני רק מצטער שהאלבום מתקרב לסיומו.
לבסוף, השיר החותם את האלבום הוא גם שיר הנושא בצורה מפתיעה, והוא נפתח עם הרבה טכניות ושוב הסולן עושה רק טוב. פשוט קוסם הפיבי הזה. השיר מזכיר לי תקופה עתיקה בתולדות הלהקה, משהו בטעם של 'לכוד!' או 'החוליה החסרה'. למרות שיש באלבום 15 שירים, חלק לא קטן מהם קצרים ואינסטרומנטאליים, ויוצא שהוא לא יוצא אלבום ארוך מדי ולא מכביד על האוזן, כשהוא עדיין משאיר המון טעם של עוד... אז יאללה, מי מביא את Rage לארץ?
|
