|
06/06/2019
Soen – Lotus
מאת: יוני אורן
לכל להקה מוצלחת כוח העל שלה. זה הקסם הקטן שלה שהצליח להוביל אותה להיות ההצלחה שהיא גדלה להיות. לפעמים מדובר על סולן אגדי. לפעמים מדובר על יכולת לנוע בין הרבה סגנונות בחינניות. לפעמים הנושאים הליריים שלה מהפנטים ולפעמים זאת ההצגה שלהם ששובה אותנו. איפה היה Alice Cooper היום מבלי לשיר על חולי נפש פסיכוטיים, מבלי להתאפר ומבלי להוציא את עצמו להורג על הבמה? איפה הייתה Iron Maiden אם לא היה להם את Bruce Dickinson עם השירה האגדתית שלו על גבי שיריו המקוריים של Steve Harris בתחילת שנות השמונים? מי היה שומע על Pantera אם הם לא היו מלמדים אותנו איך לעשות Groove Metal?
את השם Soen הכרתי כבר הרבה מאוד שנים בתור איזו הברקה בתחום ה-Progressive Metal שלא צריך לפספס ושם זה נגמר עבורי. משהו בארבע האותיות האלה שיוצרות מילה שאני לא מכיר הוביל אותי תמיד לומר לעצמי "אה, כן, יום אחד אני עוד אבדוק אותם" כשה-"יום אחד" הזה פשוט לא הצליח להגיע אף פעם. הרבה להקות פחות מוכרות או פחות מבטיחות שחלפו לי באוזניים לאורך השנים וחוסר הדרייב ל-Soen המשיך, בין היתר כי לא היו מי שיציתו אותו מסביבי. כל זאת עד שגיליתי שהם משחררים אלבום חדש בשם Lotus ובנחישות מרובה אמרתי לעצמי שהיום זה היום.
למי שלא מכירים את Soen - מדובר במעין מיני סופרגרופ המבוסס ברובו בשוודיה והתחיל בתור שיתוף פעולה בין Martin Lopez המתופף מ-Opeth, בין Steve Di Giorgio הבסיסט האגדי (Sadus, Death, Iced Earth ועוד), בין Joel Ekelöf סולן Willowtree ובין הגיטריסט Kim Platbarzdis. למרות שהלהקה התחילה להתגבש ב-2004, היא לא הוציאה שום דבר משמעותי עד 2010 ואלבום הבכורה שלה יצא רק בשנת 2012. לאורך השנים ההרכב השתנה והם קיבלו שם בתור להקה שהקשיבה הרבה מאוד ל-Tool, נגנבה והחליטה שגם לה בא כזה. זאת תפיסה קצת מבלבלת מכיוון ש-Tool נתפסת עבורי כלהקת Alternative Metal הרבה יותר מאשר להקת Progressive Metal (כן, למרות אלפי שינויי המשקלים).
הקהל לא לחלוטין טעה בהשוואה. עוד מהצלילים הראשונים של תחילת האלבום, המטאל חובט בפנינו בהרבה מורכבות הרמונית. הבס מרביץ בתדרים הגבוהים, התופים חדים ובעלי גרוב, הקלידים והגיטרות צמודים ואנחנו לא בטוחים לאיזה כיוון האלבום ייקח אותנו אבל אנחנו נהנים מהסאונד ומההפקה. הכלים נרגעים והשירה נכנסת בסגנון שנע בין Nu Metal איטי ובין Alternative Metal כמובטח. השירה נקייה וצחה אבל לא יותר מדי דינאמית ונשארת בטווח קולי די בינוני מבלי לחקור יותר מדי טונים אחרים. כשאנו מקשיבים לשיר בריכוז, הביצוע טוב. הכלים לא משעממים. השיר עובר שינויים ומתקדם בדרך. הליריקה לא מפורשת מדי ונותנת לנו מקום לספר לעצמנו את הסיפור. הקטעים היותר שקטים מזכירים את ה-Progressive Rock של Opeth ומאוד נעימים באוזן. כל שיר נמשך כ-6 דקות בממוצע מבלי להרגיש שהוא נתקע במקום או שהוא ממלא חור. עם זאת, השירים נעשים הרבה יותר טובים כשאנחנו מאזינים להם מבלי להתרכז בהם.
למען האמת, זאת תחושה שליוותה אותי לאורך רוב האלבום. מהשמיעות הראשונות מצאתי את עצמי מאבד ריכוז ונהנה מאוד מהאלבום, נזכר שאני צריך לחזור להאזנה אקטיבית כדי לשמוע את כל היצירה שמבוצעת טוב ותוך רגעים ספורים מאבד ריכוז פעם נוספת. רוב האלבום לא ממציא גלגלים הן במטאל, הן במהלכים ההרמוניים, הן במלודיות, הן בכלים והן בגימיקים ובטוויסטים. הכלים משתלבים אחד בשני כל כך טוב שאפילו מעבר מגיטרות רועשות בדיסטורשן לקלידים נוגים לא שובר לנו את הרצף של השיר ולא גורם לנו לעזוב הכל ולחזור לשיר כי משהו קריטי קרה כרגע.
אליה וקוץ בה נוספת באלבום היא העובדה שהרבה שירים נשמעים אותו דבר בינם לבין עצמם. הסולמות, הקווים המלודיים, האווירה - החל משלב מסוים באלבום (עבורי זה היה מסביבות שיר הנושא) השירים נשמעים כאילו לקחו את אותה קובייה הונגרית, סובבו קצת את הפאות, הפכו אותה על הצד וקראו לזה יצירה חדשה. זאת אכן יצירה חדשה, אין ספק, אולם זאת יצירה חדשה שמורכבת מאותם המרכיבים של היצירה הקודמת לה וכך גם עבור היצירה הבאה. המחסור בדינאמיות בשלב הזה בין השירים השונים מוריד את רגשות האשמה מכך שאני לא מתרכז באלבום ומאפשר לי לקבל באהבה את העובדה שהתפנה לי זמן עכשיו לקרוא על מה ההבדל בין קרונה שוודית וקרונה דנית, מה הביקורות על הסרט החדש של טים ברטון ולארגן לעצמי רשימת קניות לשבוע הקרוב. את השיר הזה בכל אופן כבר שמעתי לפני רגע אז זה לא שאני באמת מפספס איזו בשורה.
ברגעים מסוימים בהם מתחשק לי בכל זאת להבין מה ניצב בפניי, אני יכול לפתוח את הליריקה ולקרוא על התחושות והמאבקים של הדמות הלא שפויה ב-Lunacy, על פרידה מדמות אהובה ב-River או על התובנות שלנו בסוף דרכנו ועל כמה שעלינו "פשוט להיות" ב-Lotus. לבבות ומכאובים נשפכו אל תוך האלבום הזה ורק כי אנחנו נהנים ממנו מבלי להתרכז בו לא אומר שאין לנו מה להרוויח כשנחליט שכן להתרכז בחלקים ממנו. זה לא אלבום שנכתב בחיפזון וזה לא אלבום שלא מכיל מסרים. זה לא אלבום רע. זה פשוט אלבום שמאפשר לנו להירגע, לתת למוח להוציא קיטור דרך האוזניים ולהרגיש טיפה יותר נינוחים.
לכל להקה מוצלחת כוח העל שלה. לא כל כוחות העל נשמעים כמו סיפורי הצלחה מסחררים, אבל, עם כמה שזה עשוי להישמע סרקסטי, היכולת של Soen לגרום לנו להנות מהמוזיקה שלהם מבלי להצטרך להקדיש את כל כולנו אליה היא כוח על מבטיח לתקופה בה אנו חיים שבה זמן הוא מותרות. הם גורמים לנו להרגיש שהייתה לנו כרגע חוויה חיובית ומספקת, כל זאת מבלי שנדע איזה חלק עשה לנו מה. הלהקה הביאה לנו מטאל יומיומי עשוי טוב ומתאים לכל המשפחה. זה אולי לא כוח העל שהלהקה הייתה רוצה שיהיה לה, אבל זה כוח העל שהקהל של היום צריך.
|
