|
25/06/2019
Exumer – Hostile Defiance
מאת: יותם Defiler
אז ככה זה הולך. להקת Thrash קמה לה באייטיז, מוציאה אלבום שת'ראשרים מושבעים חושבים שלפחות אחד מהשירים שם הוא אלמותי וכל השאר ממש טובים, מוציאה עוד אלבום שלא מצליח באותה הצורה ולא מכה את אותם הגלים, וקצת דועכת כשמגיעות להן שנות ה-90. אז אף אחד לא שומע מהן עד 2008 או 2009 או 2010 ואז הם חוזרים, רובם בכל אופן – חלק מנגני הלהקה הוחלפו בחבר'ה חדשים שבמידה והם לא גדלו על המוסיקה של הלהקה המדוברת הם לפחות גדלו על האחיות הגדולות של הלהקה הזו – וזה ממשיך. וכל כמה שנים יוצא עוד אלבום – שהוא לא אלבום רע, הוא אפילו אלבום טוב – אבל זה כבר האלבום השלישי שלהם אחרי הקאמבק – והוא מרגיש כאילו הוא לא אומר שום דבר חדש, והדבר היחיד שמרגיש מיוחד באלבום הזה שהוא הגיל ניכר מהזמר או המתופף או הגיטריסט, אלה שלא התחלפו בכל אופן.
בואו נודה רגע באמת, לא כל להקה היא Judas Priest ולא כל סולן הוא Halford שיכול להרשות לעצמו הרבה אחרי גיל 50 לעשות את מה שהוא הכי אוהב, בין הוא נשמע בשיאו או לא. לא כל הרכב הוא Exodus או Overkill שגם אל תוך העשור הרביעי של הלהקות הללו הן עדיין נותנות בראש ומשתוללות כאילו הפנסייה שלהן לא באמת תפגע מזה. אבל יש להקות שמרשות לעצמן לחזור גם בלי מורשת ענקית כזו, ו-Exumer היא אחת כזו.
נכון – Possessed By Fire היה אלבום מעולה, ושיר הנושא הוא אחד משירי ה-Thrash Metal הכי מצוינים שאי פעם יצאו, אבל על שיר אחד אתה לא מותח קריירה שלמה – ואפילו הם הרגישו את זה. כשיצא Rising From The Sea, שהיה סבבה – בואו נודה רגע גם בזה, אבל הוא ממש לא קיבל את הלהט והתשוקה של אלבום הבכורה – הלהקה נעלמה. היו כמה דמואים ואוספים שיצאו מחברת התקליטים לפני שגל המוסיקה הזה יהפוך ללא אופנתי, אבל זהו בגדול – הלהקה כמעט ונעלמה לגמרי. 20 ומשהו שנים אחר כך הם חזרו – הוציאו אלבום ב-2012 שנקרא Fire & Damnation שלא היה טוב, אבל לא הפסיקו לעשות טורים, להופיע, ולתת בראש. איפה הם היו מ-1990 עד 2011 איש לא לגמרי יודע (ולאלה שכן לא לגמרי אכפת) אבל הם החליטו לא לתת לאלבום אחד לא משהו לעצור בעדם ולפני שלוש שנים הם הוציאו את The Rising Tide שהיה לא רע למרבית הפלא.
עכשיו הם עומדים מול אלבום חמישי, השלישי שלהם מאז שהם חזרו. Exumer היא ההרכב של Mem Von Stein שהיה בעברו הבסיסט והסולן אבל ויתר על הבס לטובת נגן אחר, והגיטריסט Ray Mensh. שניהם ביחד היו שם מאז ימי הלהקה כ-Tartaros ודרך כל התלאות, ההופעות, הפירוק ב-91, הקאמבק החד פעמי ב-2001 שהביא לפירוק נוסף בלתי נמנע וכנראה גם האיחוד הבלתי נמנע עשור לאחר מכן. אליהם חברו שלושה נגנים צעירים, T. Schiavo, Matthias Kassner ו-Marc Brautigam על בס, תופים וגיטרות בהתאמה – וביחד הם ממשיכים ליצור, להופיע ולהפציץ.
האמת היא שאלבומם החדש – Hostile Defiance – הוא בדיוק האלבום שצריך להוכיח לכל אלה שמפקפקים בהישגיהם של אלה בנוגע לכוחות הגלומים בצמד זקנים בני 50 ומשהו ביחד עם כמה חנטרישים צעירים מי יותר ומי פחות – ש-Exumer עדיין נותנים בראש.
האלבום מתחיל עם שיר הנושא, דווקא אחד השירים החלשים באלבום – אבל בסופו של דבר כמעט כל האלבום סולידי באותה הרמה – שמציג להקה רעננה, חריפה ונותנת בראש. הם אולי תקועים במוסכמות של תחילת הניינטיז בנוגע למה שמטאל, לרבות Thrash Metal, יכול וצריך להגיד, אבל הם לא באו להמציא את הגלגל או אפילו לחדש אותו – סתם לעשות אלבום כיפי שנותן בראש. רוב השירים הראשונים, בין אם זה Raptor היותר המנוני או Carnage Rider החובט והעצבני – אבל לדעתי האלבום בולט כשהלהקה בוחרת לגוון קצת. Dust Eater הגרובי שנותן לנו ריפים שאפשר להרביץ איתם לאנשים, או Trapper שמרגיש כמו שמישהו שם לנו טיפ'לה יותר מדי חריף במוסיקה המסורתית שלנו ממה שאנחנו מוכנים לקבל – או אפילו Order Of Shadows שמדלג בין פתיח מאז'ורי וכמעט רגוע לשיר מטאל מתגלגל והרסני.
ההשוואה המתבקשת ביותר פה היא כמובן האחות הגדולה של Exumer – הלא היא Kreator. לא רק ש- Mem Von Stein נשמע כמו Petroza כמעט כל הזמן, גם המלודיות של הגיטרות נשמעות כמו Kreator של היום ולא של Extreme Agression. עבודת הגיטרה המובילה היא ללא ספק חמודה, בהחלט לא יוצאת דופן אבל אנחנו כבר לא שומרים זכויות יתר לגיטריסטים בלהקות Thrash גרמניות מאז ש-Frankie Blackfire לא החליט לאיזו להקה הוא רוצה להתחייב עם הסולואים האלה שלו. אז לא צריך סולואים כובשים, ואפילו הרמוניית גיטרה מלודית כמו בשיר הנושא הפותח היא לא משהו שיגרום לנו לעקם את האף. כל עוד יש לנו שירים של אלימות ובעיטות מוסיקליות כמו Vertical Violence או Splinter – אין לנו הרבה תלונות. הבעיה היא שמי שמכיר את Posssessd By Fire שומר יותר חסד ל-Von Stein, והוא היום נשמע יותר כמו צל של עצמו (ולצורך העניין, גם לא מגיע כיום לעוצמה המוחלשת של Mile Petroza שגם לא נשמע במיטבו כבר כמה עשורים טובים) אבל אני מניח שהגיל פשוט עושה את שלו.
הלהקה בוחרת לחתום את האלבום עם שני קאברים, כמו שהם סגרו את האלבום הקודם שלהם, אבל הפעם עם השיר השנוי במחלוקת של Scorpions במיוחד בתקופה של ליברליות מגדרית אשר הפכו לביקורת שהתיישנה ממש לא טוב עם השיר He's a Woman – She's a Man, אבל ישר אחר כך הם מחליפים את העיבוד המהיר והלא כל כך מוצלח הזה עם הביצוע שלהם ל-Supposed To Rot של Entombed. פה דווקא הרמתי גבה והייתי מבסוט על העיבוד – גם כי תמיד מפתיע אותי לראות להקות שמנגנות שירים של להקות שנתפסות יותר קיצוניות מהן (כי בסופו של דבר – Death Metal, פופולארי כיום ככל שיהיה, לא היה פופולארי באותן השנים, ובכלל בתקופה ש-Exumer היו בגלגולם הראשון) – וגם בגלל שתמיד מוזר לי לראות להקות שעושות קאברים ללהקות שקמו אחרי שהן היו כבר בשיא הקריירה שלהן (ובמקרה של Exumer – אחרי הפירוק הראשון). אבל העיבוד הזה דווקא קולע בול – כי הוא הולך יד ביד עם האווירה האלימה שהאלבום מנסה לשדר.
שורה תחתונה, אני לא בטוח שקניתי את העובדה ש-Exumer היא להקה שיהיה לי כיף לחזור ולשמוע. כל אלבום שיוצא לה שאיננו טוב כמו Possessed By Fire או אפילו כמו Rising From The Sea יגרום לי לחשוב שאולי היה כדאי לקחת את שני האלבומים האלה ולמסגר אותם, אבל להבדיל מרוב הקאמבקים הכושלים של תחילת שנות ה-2000, Hostile Defiance כבר מרגיש מבושל, מוכן וכועס – בדיוק התכונות שציפית לשמוע מלהקת Thrash – בין אם היא קמה אתמול או בין אם הם בני מיליון.
|
