Main Menu
Main: Interviews | Articles | News
Reviews: Albums | DVD | Shows
Scene: Events | Photos | Forums
Misc: Updates | Movies | Videos
About: Magazine | The Staff
Advertise: Events | News
Ram2
Graspop
Feed Us Go Hebrew Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Album Reviews ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן


רשימת השירים:


01. Pillars of Creation
02. Seven
03. King of a New Realm
04. Portent of Betrayal
05. Hiraeth
06. The Harbinger and the illennial Vengeance
07. agnanimous

21/08/2019
Obsidian Tide - Pillars of Creation
מאת: יוני אורן



זאת לא הפעם הראשונה ולא הפעם השנייה שאני תופס בכובד ראש את השיוך הסגנוני של להקת Obsidian Tide הישראלית. בתחילת דרכם, כששיחררו את EP הבכורה Debris בשנת 2015, שייכתי אותם לתחום ה-Post Metal באופן די סולידי וחיכיתי לשמוע אותם בהמשך דרכם כדי לראות לאן הם עוד יגדלו, זאת בעודי נאבק באמירה שהם עושים Progressive Death Metal כמו של Opeth הישנים אשר נזרקה לעברי פעמים רבות. הקושי ההגדרתי הוא עקב ריבוי האלמנטים שקיימים אצלם, עקב ריבוי ההשפעות ונוכח מבנה ההרכב. גילוי נאות - חזרה לאותו EP אחרי 4 שנים הוביל למעט דחייה למשמע הסאונד שאינו מיטבי ומבחן הזמן הוכיח לי שלמרות שהיה זכור לי בתור חוויה די נעימה דאז, אף שיר לא באמת נשאר איתי. נראה שנהניתי מרעיון היצירה יותר מאשר מהיצירה עצמה. הלהקה עצמה כנראה במידה מסוימת מסכימה עם הרעיון, היות ובפעמים שיצא לי לראות אותם מופיעים הם התמקדו בחומרים החדשים בלבד.

נראה שהדבר הבלתי נמנע עבורם כעת היה למהר ולהוציא אלבום בכורה מלא המורכב מחומרים שהלהקה כתבה כקולקטיב, שמשקפים יותר את התפיסה העצמית העכשווית של הלהקה ושהוכיחו את עצמם בהופעות כיצירות שנשארו איתי. בעטיפתו, אלבום הבכורה Pillars of Creation מציג במרחק ירח גדול ואדמדם המחובר לאדמה דרך עמוד ארוך ודמות קרובה העוטה ברדס מביטה בו, כמעין הקדמה אל אשר צופן לנו באלבום - מיסתורין, מסע אפי, פנטזיה ועל טבעי ועם זאת צורך פנימי, יצרים לגבור עליהם, אנושיות ונחישות. בעוד העטיפה מכניסה אותי לאווירה, בחיוך קל ומסוקרן התחלתי להאזין לאלבום.

הלחן האירי שנוצר משילובם של הגיטרה של עוז אבניה, מהבס של שחר ביבר ומהכינור של האורח יובל גור מקיים את המובטח ונותן לנו תחושה מיסטית אגדתית. תוך רגע קל נכנס עוז בשירה נקייה להפליא וחפה ברובה מאפקטים (למעט סילסול קל פה ושם) באופן שגורם לחשוב שמדובר במעין לפרקון או שדון שמספר מעשייה קלטית ישנה ומכושפת. המעשייה הזאת מציירת לנו את המסע אל עבר עמודי היצירה, אל מעל לאדמה, אל האמת העתיקה. כעת שאנו יודעים על קיומה, אין דרך לחזור ואין דרך לשכוח. רגע קל עובר בטרם המתופף ארז נדלר נכנס לתמהיל ומזכיר ללהקה שהם הגיעו לכאן כדי לעשות מטאל. ה-Post Metal נופל עלינו בכוחניות ובמלודיות. למרות שמדובר בלהקה שמורכבת משלושה נגנים, הסאונד עשיר, הבס פאנצ'י, התופים יוצרים לנו מסגרת בטוחה ללא טכניות מיותרת והלחן מוותר על מהירות בכדי להרביץ בנו מלודיה. שחר תופס את עמדת המיקרופון ומלוא גרונו מטיח בנו ממיטב הגראולים המעושנים שלו. התופים סוגרים לנו את השיר בקטע תיפוף שבטי שעושה fade-out.

משם מתחיל השיר Seven באותו קטע תיפוף שבטי, באופן שגורם לחשוב שקצת היה מיותר לתת לשיר הקודם לדעוך ככה. האווירה הקלטית ממשיכה, השירה הצלולה שבה והבס קופץ לנו מול העיניים בצליל די Fאנקי. שיתוף הפעולה שבין עוז ובין שחר על עמדת המיקרופון מציג בפנינו את חבורת The Chandrian מסדרת ספרי The Kingkiller Chronicle - חבורה מיתולוגית אשר ידועה בכוונות הזדון שלה, ברצחניות וברצונה לגנוב את הירח. התיאורים המלחיצים שבמילות השיר הציתו בי את הרצון לחוות בפנטזיה הזאת בעצמי והכניסו לי ספרים נוספים לרשימת הקריאה. אל השיר נכנס חלילה הקסום והעליז של דניאל סאסי מלהקת Storchi ומוסיף לפנטסטיות שלו. בסופו של דבר, למרות כל ה-Progressive וכל ה-Death, אני מתקשה לראות איך להקה כמו Opeth הייתה בוחרת ללכת בכיוון הזה, למרות שזה בכל זאת לא רחוק מספיק כדי שלא לשמוע כל קשר.

את King of a New Realm פותחים פעם נוספת עוז, שחר ויובל. מרגע שנכנס המטאל, נכנסה למשוואה להקה אחת נוספת - Amorphis. כשלליריקה הקריפטית שלו, שמדברת באופן מסוים על דברים שבינו לבינה, על אובדן ועל חלומות, מוסיפים את הגראולים של שחר על רקע התחושה הפולקית-פרוגית, הקו המחבר נמצא שם ואני יכול לדמיין אותו נכנס לסגנון שלהם בקו התפר שבין ה-Doom/Death שנהגו לעשות בתחילת דרכם ובין ה-Folk/Death העכשווי. כיאות לכמה משיריה של Amorphis, גם פה קיימת הפוגה אינסטרומנטלית קלה, הפעם בצורת קטע פסנתר של ניצן הבלר. הרעיון נהדר אך הביצוע קצת פחות. לא הביצוע הטכני, חס וחלילה. נגינתו של ניצן לא פחות מנהדרת והקטע יפייפה, אך התחושה הפולקית הקסומה קצת נעלמת מתחת לקטע פסנתר בסגנונו הטכני והמדויק של רחמנינוב באופן שלמרבה האירוניה עשוי קצת להתאים יותר ל-Opeth. למרות זאת, כשהלהקה נכנסת חזרה, הקטע מצליח להשתקם ואנחנו מצליחים להתחבר אליו פעם נוספת ולהיכנס לאווירה ה-Alternative/Progressive Metal שהוא משרה עלינו לקראת סופו.
וואו, איזו כניסה Hardcore שיש לשיר Portent of Betrayal רגע לפני מעבר לשירתו הנקייה של עוז. הכניסה הזאת הוכיחה פעם נוספת שמדובר ב-Post Metal כשזרקה אותי ללהקת The Ocean, מהלהקות האהובות עליי בעולם, וספציפית לאיזור האלבומים הישנים שלה. השילוב בין הגיטרות שבסאונד נקי, בין הגיטרות שבדיסטורשן ובין הבס הפאנצ'י נותן לנו תחושה מרעננת ואיפה שהיינו רגילים לקבל מעין שילוב של Doom/Drone, אנחנו מקבלים סאונד חדש ומקורי, קצת כמו לקבל סטירה עם ספוג - זה לא באמת כואב לנו אבל הכוונות ברורות. סך הכל, הדבר היחיד שלא נכנס אצלי לתחושת ה"וואו, זה נהדר" שעטפה אותי הופיע בשניות האחרונות לשיר בקטע קלידים של מוזיקת צ'ילאווט משנות ה-90, וגם כאן יכולתי להירגע קצת לכשהובן לי שכוונתו הייתה לרכך את הכניסה לקטע הבא.

השיר Hiraeth שנפתח ברכות מלנכולית לפני מעבר לסאונד Shoegaze/Post-Rock שעשוי להזכיר למאזינים חדי אוזן במהלך ההרמוני שלו חלקים מהשיר Bleak של (כן כן) Opeth. האינטנסיביות של הקטע הזה מסתירה תחתיה מילים אימפרסיוניסטיות ונוגעות על אדם שאיבד הכל ובפרט את ביתו, שאין לו לאן לשוב ושכל שנותר לו עכשיו זה לחפש כיצד לחזור. השיר נע בעדינות בין Progressive, Post, Folk, Death ומפיק את המיטב מכולם בעזרת דיוק סגנוני נהדר ובעיקר מבלי שהלהקה חשה צורך להעמיס עלינו טכנית יותר מהדרוש. עוצמת הכוונה של המוזיקאים, האמירה החזקה שמאחורי השיר הזה ושילובם של יובל ושל דניאל פעם נוספת באופן יפייפה הופך את השיר הזה לאחת היצירות המרהיבות והמרגשות שיצאו תחת ידיה של הלהקה ולנקודת השיא של האלבום עבורי.

כסוג של אקט סולידריות נוסף איתי, הלהקה החליטה לפתוח את השיר The Harbinger and the Millennial Vengeance בסגנון Post Metal די מובהק ובאופן מאוד נחרץ ואנרגטי. אפילו כשהשיר נרגע טיפה כדי לאפשר לעוז ולדניאל לשתף פעולה פעם נוספת, המסירות של הגוף להתנועע למקצב של השיר לא נרגעת והאינטנסיביות נשמרת. שחר החליט הפעם להתמקד בתפקיד השירה ולהשאיר את תפקיד הבס ל-Mike LePond, הלא הוא חבר להקת Symphony X, והוא בתורו דאג להוסיף סולו בס טכני ומטורף. כשבבס מטפל מישהו אחר, נותר כעת לשחר למצוא נקודת מפנה מעניינת באמצע השיר בה על רקע של גיטרה ספרדית, של חליל ושל קסטנייטות (או שמא רימשוטס נהדרים של ארז?), יוכל לפצוח בדקלום גורלי ומקפיא דם הנוטה ל-Black Metal וכך לשלוף פעם נוספת את החוזה שלנו עם הלהקה ולהצביע על הסעיף בו נרשם שהם שומרים לעצמם את הזכות להפתיע. מתחת למעטה הסאונד הכבד, הנוכחות של הבלוז הפרוגי מורגשת בעוצמה והגישה של less is more בה מתהדרת להקה שמופיעה בהרכב בן שלושה נגנים מתנוססת בגאון מעל השיר הזה. שימו לב - בפעמים הראשונות בהן האזנתי לשיר הזה הרגשתי שהוא אנמי מעט. רק החל מהשמיעה השלישית או הרביעית הבנתי שחובה להאזין לו בווליום גבוה.

לסיום האלבום מגיע Magnanimous אשר מתחיל בשקט יחסי ובמקצב ריקודי הנושא עמו סוד. שירתו של עוז, שהפעם מזכירה קטעים מסוימים של Haken, רכה ועדינה ומבלי שנשים לב לועגת לנו על דרכנו הפחדניות, על הבושה בה אנחנו חיים ועל חוסר הרצון שלנו לפעול בשם מה שנכון. עוד טיפה והלהקה נכנסת לעניינים כדי לוודא שהעניין לא מתפספס לנו בעזרת שחר שניצב בחזית ונובח עלינו את מילות התוכחה שלו. מיד לאחר מעבר Progressive דינאמי, צמד הזמרים שרים זה אחר זה ומסבירים לנו שישנם כמה קונספציות ישנות ופרות קדושות שעלינו לשחוט כדי להביא את העולם למסלול הנכון. כאיזון לכעס המילולי הזה מגיע קטע חליל אחד אחרון ולאחריו קטע סקסופון ג'אזי באדיבות עמרי אברמוב. שני הקטעים מזכירים לנו כמה קלאסיקות פרוג של שנות ה-70. לאחר חזרה קלה למטאל, הגיטרה הנקייה של עוז מלטפת לנו את האוזניים בעוד האלבום דועך אל עבר סיומו.

אלבום הבכורה הזה משקף בדיוק את מה שעבר על הלהקה מרגע היווסדותה, דרך ה-EP ועד ימינו. הלהקה עברה תהפוכות רבות בסאונד עד להתייצבותה בתוך הלא יציב והלא צפוי, אותו היא מצליחה להגדיר לעצמה באופן נהדר. זמן האיכות של השלושה בחדרי החזרות ועל הבמות עזרו להם ליצור גרעין קשה ומלוכד אשר מתבטא ביצירה מקסימלית עם הרכב בגודל מינימלי, כל זאת מבלי לחוש בצורך לפצות על כך על ידי הפגנת יכולות מאולצת. האומץ של הלהקה לשבור את כל מה שבנתה עד כה ולבנות מחדש באופן מסודר יותר, חזק יותר ונקי יותר עשה לה רק טוב. חובבי ה-Post, ה-Progressive ושילוביהם עם ה-Folk וה-Death ימצאו כאן למה להתחבר ומה לאהוב. חובבי ה-Progressive Death Metal שבקהל בפרט עשויים למצוא כאן פינה חמה, אבל שימו לב, בפעם האחרונה - Obsidian Tide הם לא כמו Opeth!


[ פרסם תגובה חדשה ]
:: Navigate ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: Share ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: Search ::
 
:: Album Reviews ::

Strident - March of Plagues

Storchi – Outside

Possessed – Revelations Of Oblivion

DamagePerSecond – Ghosts

Moran Magal – Under Your Bed

Allegaeon – Apoptosis
>> סקירות נוספות <<

:: Updates ::

סקירת הופעה:
מחזירים את הבשר - סקירת הופעת Septicflesh

סקירת הופעה:
כשהתן מקלל - סקירת הופעת ההשקה של להקת Zad

ראיון:
חוגגים עשור - ראיון עם סימון סימונס, סולנית להקת Epica

סקירת הופעה:
שנת הסבל - סקירת הופעתן של Orpheus Blade / Clapsodra

ראיון:
נותנים את הלב ואת הנשמה האפלה - ראיון עם Christos Antoniou, גיטריסט להקת Septicflesh

כתבה:
המדריך אל התופת – ערכת הפתיחה לבלאקר המתחיל.
>> עדכונים נוספים <<
:: Events ::
[07/11/2019]
Manifests of DEATH
[16/10] Scarfest 2019
[17/10] Damage Premiere - DPS Live Debut
[09/11] Edellom - "Sirens" Album Release Show
[13/11] Annihilator בישראל
[14/11] מופע המחווה הרשמי ל Rammstein
[16/11] Harakiri For The Sky
[16/11] Shokran בישראל
[16/11] AREWEDEAD - EP Release Show w\ Shredhead\ 03
[28/11] The Big Prog Theory
[11/12] Amorphis Live In Israel
[26/12] חג האור-פנד-לנד המסורתי
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: All Rights Reserved © Metalist Magazine 2002-2014 ::                                                       ::::