|
31/08/2019
Sacred Reich – Awakening
מאת: אלון מיאסניקוב
אי אפשר להסביר בקלות את החיבור הרגשי שיש לי ולבני דורי לז'אנר ה Thrash.
אז נכון, כמעט כולם אוהבים, גם היום, את מטאליקה ואת Megadeth, וגם Slayer, אבל בעיקר מי שגדל בסוף השמונים וקצת פחות בתחילת התשעים יודע עד כמה הז'אנר שלט אז בכיפה, רק מי שהתרגש מכל אלבום חדש שיצא ל Overkill, ל Testament, ל Exodus ו Kreator הבין את הכוח שהיה לז'אנר הזה בזמן אמת בשיאו.
את Sacred Reich, שמשמם אולי אפשר להבין שמדובר בנאצים – אבל בעצם מדובר בדיוק להיפך, להקה ליברלית ודי שמאלנית בדעותיה, יש כאלו שהכירו לפני מהאלבום Ignorance או Surf Nicaragua, אבל אני הכרתי אותם בזכות הקליפ לשיר The American Way, שהכיל בדיוק מה שאני אהבתי בז'אנר – הפקה איכותית, סולן עם קול מלודי, נגינה מופתית ואחלה שיר. חיכיתי בקוצר רוח לאלבום שזה היה שיר הנושא שלו, כשהוא הגיע – נהניתי מכל שניה.
השיר Who's To Blame, שדיבר על גל התביעות וההאשמות של הורים וכל מיני גופים שמרניים אמריקאים כנגד להקות מטאל – שכביכול אחראיות לאלימות והתאבדות בקרב בני נוער, הפך ללהיט מעדוני מטאל בישראל של התקופה, עם הפתיחה השקטה ועד הפזמון מעורר הפוגו, ו Sacred Reich הפכו לשם מוכר ולהקה די מובילה בז'אנר.
הם הוציאו עוד אלבומים אחרי, לא רעים, אבל לא הצליחו לשחזר ההצלחה, ואז גם ז'אנר ה Thrash בכללותו ננטש ע"י חברות התקליטים שעברו למוצר הבא שהיה הגרנג', והלהקה התפרקה. כמה שמחתי לפני מספר שנים כששמעתי שהתאחדו, הערכתי שזה יתקיים רק לטובת כל מיני הופעות פסטיבלים, אבל הלהקה שימחה לפני כשנה בערך כשהודיעה שהיא מקליטה אלבום חדש, ותוציא אותו בלייבל המיתולוגי Metal Blade.
אז איך התוצאה?
זה מתחיל ענק. שיר הנושא זה Thrash אמריקאי משובח, מופק טוב, מלודי, כבד, לא ניסו לעשות פה משהו מהפכני אלא בעיקר משחזרים את הסאונד והיכולת שהייתה להם בסוף השמונים ותחילת התשעים. הסולן Phil Rind נשמע בדיוק כמו שנשמע בזמנו. כנראה שלפני שנה בערך הוא התחיל בדיאטת רצח – כי הוא בילה את העשור האחרון בממדים די מרשימים, ואובדן המשקל השפיע לטובה גם על הקול שלו שנשמע הרבה פחות "נשימתי" עכשיו.
השיר השני – Divide and Conquer, הוא שיר פחת גרובי, יותר Thrash קלאסי, מהיר, ועם יציאת Lead משובחת ביותר שמזכירה עד כמה חסרים בהרבה מהאלבומים העכשווים בז'אנר גיטריסטים שיודעים להנפיק ליד מלודי איכותי. אבל האמת? מעבר לליד, לא מדובר ממש בשיר מדהים, והפזמון שלו קצת רפטיטיבי וחופר.
המתופף Dave McLain, מי שבעיקר מוכר כמתופף רב השנים ב Machine Head עד לאחרונה, עושה עבודה מעולה, ובשיר השלישי Salvation, הוא מחזיק מעולה את הבסיס של השיר, שמפצה על החדלון שהיה Divide הקודם. גם הסולן Rind מרביץ בפזמון שירה מלודית אגרסיבית טובה. גם פה Willy Arnett עושה עבודת גיטרה משובחת, במיוחד בקטע המיידני שמגיע באמצע, שילוב של עבודת בס משובחת של Rind עם ריף מיידני ואז ליד משובח.
Manifest Reality מתחיל חזק, מזכיר את Inner Self של Sepultura, ומשם מעלה הילוך ועובר ל Thrash אגרסיבי לפנים, אחלה פזמון – הדבר הכי נעים בו? זה פשוט מזכיר לי את תקופת ההכרות עם הלהקה, כיתה ט' בעירוני א' בתל-אביב, שיער ארוך, והדאגה הכי רצינית שהייתה לי זה אם יהיה לי מספיק כסף לקנות את הדיסק הזה וגם את החדש של Testament.
אל תמעיטו בערכה של נוסטלגיה.
השיר שאחרי – Killing Machine הוא כנראה השיר שהכי אהבתי פה, לחן מלודי חזק, שירה מעולה, ריף סוחף – הוא מכיל את היסוד הקסום הזה שמעביר שיר משיר טוב טכנית לשיר טוב באופן כללי – משהו מטאלי שיכול לשלהב אותך. אם כל האלבום היה שירים כאלה הוא בשקט היה אחד מאלבומי המטאל האהובים עלי בשנים האחרונות, אבל תשמעו – לפחות באלבום הזה יש את השיר הזה, במרבית האחרים גם את זה אין.
האלבום קצר, קצת יותר מחצי שעה, שזה משהו שהלהקה כבר התנסתה בו עם American Way, והוא לא מכיל איזה משהו גאוני ומרשים שהיה צריך את ה 20 שנה הפסקה שהם לקחו כדי לכתוב, אבל מצד שני – זו פיסת Thrash איכותית, כתובה טוב, עם סאונד טוב, שירים שחלקם משובחים, וככזה: זה בהחלט מספיק לי, גם אם האלבום לא יכנס לפנתאון של אלבומי ה Thrash הגדולים כמו ש American Way כן הצליח.
|
