|
27/10/2019
Mayhem - Daemon
מאת: יבגני טרבנוב
קרה דבר: Mayhem נתקעו בעבר ואנחנו האשמים הבלעדיים. כשהם התחילו את סיבובי ההופעות שהוקדשו לאלבום הבכורה המיתולוגי שלהם, De Mysteriis Dom Sathanas, משהו נתקע שם. אולי זאת האהדה מהקהל שמתרפק על האפילה של הניינטיז ומשתוקק לשובו של הבלאק הקיצוני והשערורייתי של פעם בתקופה בה הז'אנר מאיים להפוך לנחלתם של ההיפסטרים. ואולי Mayhem מצאו אמירה חדשה בתוך הז'אנר שהם עזרו להגדיר? כך או כך, העובדה שהמעריצים והמגזינים של עולם הרוק והמטאל עדיין רודפים אחרי שערוריות שהתרחשו לפני כמעט שלושה עשורים גרמו לבאסיסט הלהקה, Necrobutcher, להודיע שהוא עצמו תכנן לרצוח Euronymous (שנרצח בידי וארג ויקרנס, הידוע כ-Burzum) בעיקר בגלל היחס שלו להתאבדות של הסולן Dead ועצם היותו בן אדם די חרא. והיתה שמחה גדולה בקרב העיתונאים והבלוגרים.
אז איזה בשורה Mayhem מביאים עם אלבומם Daemon? עברו חמש שנים מאז אלבומם האחרון ולא מעט סיבובי הופעות בהם נוגן חומר ישן וחדש עם ההרכב היציב ביותר שהלהקה ידעה. ואני מוכן להתערב ש-Necrobutcher יהיה הראשון להודות שהלהקה הפכה לעסק לכל דבר, ולנו נותר לבדוק אם העסק הזה טוב לקהל.
הפרט הטכני הכי בולט באלבום הזה הוא העובדה שהוא הופק לראשונה בידי מפיק שאינו הלהקה עצמה. בנוסף, הליין אפ הנוכחי של Mayhem מחזיק מעמד כבר שבע שנים - מספר לא מבוטל שמשקף את היציבות של כל המותג הזה, שמטרתו העיקרית היא לספק מוזיקה קיצונית ואפילה למאזינים.
שיר הפתיחה "The Dying False King" מגיש לנו מנגינת טרמולו זדונית שלא מרפה עד הסוף וצווחות מטילות אימה של Attila Csihar שעם הזמן הפך לסולן הדומיננטי בהיסטוריה של הלהקה, ומתפקד כסולן ורסטילי ביותר בהשוואה לסולני מטאל קיצוני באשר הם, והוא אפילו משתמש בשירה נקייה בסגנון אופראי ברגע השיא של השיר - טריק שחוזר בשירים נוספים באלבום. ובכלל, עושה רושם ש-Daemon משמש כתצוגת ראווה לא רעה בכלל ליכולות של ההרכב החדש. הגריינדים והתיפוף של Hellhammer הרעיד לי את המערכת בשיר "Agenda Ignis" ונגינת הגיטרה של Teloch ו-Ghul מבוצעת היטב בעיקר בשיר "Bad Blood" שכולל גם סולו גיטרה לא צפוי באדיבות Ghul וקטעי באס נהדרים של Necrobutcher.
למעשה, האלבום נכתב ברובו בידי שני הגיטריסטים הנוכחיים של ההרכב ואפשר לראות בו מכתב אהבה למוזיקה שהלהקה עשתה בתחילת דרכה - רק מבוצעת בידי דור בלאקרים שני. אי אפשר להסתיר את זה: מידת ההנאה שלכם מהאלבום תלויה ברמת הכמיהה שלכם לאותם ימים בהם המוזיקה היתה בלאק מרסק והגימיקים נשארו בעיקר מחוץ לאולפן ההקלטות. פקטור הנוסטלגיה הוא גם החיסרון העיקרי של Daemon, אבל זה לא חיסרון גדול. אני ומעריצים רבים אחרים בהחלט יכולים לחיות עם העובדה ש-Mayhem הגישו לנו רק אלבום בלאק מטאל טוב ומלא בשירים שיהיה כיף לשמוע בהופעות הבאות. בין השירים האלה אפשר למצוא את "Worthless Abominations Destroyed" ואת "Of Worms and Ruin" (האחרון גם כולל דאבל באס יוצא דופן) שמהדהדים קלאסיקות כמו "Funeral Fog" ו-"Freezing Moon" אבל ללא ספק נשמעים כמו משהו שיצא לאור ב-2019.
בשורה התחתונה, Daemon מזכיר את Mayhem של פעם (אם משמעות Mayhem של פעם עבורכם היא ימי De Mysteriis) אבל עם זריקה חיונית של אנרגיה, השפעות של דם חדש (באופן מילולי בלבד, ולצערם של רודפי הסנסציות) והפקה שגורמת לכם להרגיש כאילו שאתם יחד עם הלהקה בסטודיו. אותה Mayhem שלא התביישה להטריל את צבאות הבלאקרים המושבעים עם שבירות ורצועות אינדסטריאל ב-Grand Declaration of War ורצועות אווירתיות ופרוגרסיביות בגישה שלהן באלבום Ordo ad Chao כבר מתה. יחי Mayhem הישנה. וזה לא דבר רע, הרי הם עשו טריק דומה גם כשיצא Chimera וצינן את המחלוקת סביב Grand Declaration of War. ואם שופטים את Daemon כתוצר שעומד בפני עצמו וגם כאלבום הסטודיו השישי של הלהקה האגדית, מדובר באלבום בלאק מטאל טוב שמתקרב לגדולה אמיתית - אבל לא נועז או מחדש מספיק. ולמרות הכל, בשלב הזה אני נותן לחברי הלהקה את כל חמת הספק והקרדיט שרק אפשר. הרי הם כתבו את ספר החוקים הזה בדמם.
|
