|
04/09/2020
Static-X - Project Regeneration Vol. I
מאת: יוני אורן
עולם המוזיקה הוא ארון בגדים גדול המפוצץ עד אפס מקום. מצד אחד נמצא את הבגדים האהובים עלינו אשר בניגוד לרצוננו נחפש שלא ללבוש כל הזמן כדי שלא להאיץ את תהליך הבלאי שלהם וכדי לגוון את המראה שלנו בציבור. מצד אחר נמצא את בגדי העבודה או האירועים שלנו שנראים יומיומיים מספיק ובאיכות טובה מספיק כדי לגרום לנו להיראות מכובדים ולהשתלב בחברה הנורמלית הטיפוסית (כמו שצריך מעת לעת). חלק מהבגדים יהיו דברים שלבשנו פעם אחת, חלקם דברים שקיבלנו במתנה וחלק נוסף שבכלל לא זכרנו או ידענו שנמצא שם. עם זאת, כולנו נכיר את התחושה הזאת כשפותחים את הארון ומתחבטים בשאלה מה נלבש היום עד אשר נגיע למסקנה שפשוט אין לנו מה ללבוש. השפע, שהחל להצטבר מאז שקיים תיעוד כלשהו למוזיקה, הוא דבר שאין לנו יכולת לצרוך במלואו ולכן עלינו לבחור כיצד נעשיר את עצמנו הפעם (אם בכלל). במקרה שלי, אלבום חדש ללהקה ישנה הוא הזדמנות פז להיכרות.
כשראיתי שלהקת Static-X החליטה להוציא אלבום, ניסיתי להיזכר מי הלהקה הזאת ששמה כה מוכר לי אבל שעדיין לא יצא לי לשמוע מעולם. מדובר על חבר'ה יפנים כלשהם, לא? או שאני מתבלבל עם King's X? לא, גם הם לא יפנים. אבל שתיהן להקות Heavy Metal קלאסי למיטב זכרוני, לא? ככל שהעמיקה ההבנה ששם מוכר כמו Static-X צריך להיות יותר משם מוכר, מצאתי את עצמי לא חושב הרבה ובמקום לעשות מחקר קצרצר, התחלתי את ההאזנה לאלבום Project Regeneration Vol. I. מיד לאחר מוזיקת המועדונים הקצרה סטייל Infected Mushroom שהיא רצועת הפתיחה Regeneration, צנחתי ישירות אל תוך Hollow ותוך שניות ספורות צפה אצלי בראש שאלה: איך זה שלא הכרתי את הדבר הזה קודם?
הלהקה הראשונה שקפצה לי לראש היא Strapping Young Lad כש-Industrial Metal מכסח ובוטה אבל לא אלרגי למלודיה ולמקצב הציף את אוזניי. ככל שהתבשלתי מעט עם השירים הבנתי ש-Strapping Young Lad זאת אולי הגזמה או שלפחות אפשר לטעון שזאת הגירסה שלהם על קונצרטה. מצד שני, ניכרת קירבה לחומרים המוקדמים של Marilyn Manson או המאוחרים של Slipknot. אין כאן המצאה של משהו שלא ידענו שיכול להיות קשור לסגנונות הללו וקל מאוד לעשות את ההשוואה, אבל התוצר עשוי טוב מאוד ומרענן בנוף של המטאל בתקופה האחרונה. בכל אופן, המרחק משם ל-Heavy Metal הקלאסי שחשבתי שאזכה לו הוא תהומי. נוכח הפער הזה שאמנם הפתיע לטובה אך עדיין היה לא צפוי, נראה היה שהגיע הזמן לעשות קצת מחקר על הלהקה.
ככה גיליתי שעבור הלהקה האמריקנית הזאת שהחלה פעילות בשנת 1994, מדובר על האלבום הראשון מאז הפירוק שלה בשנת 2010 (מבלי להכליל את סיבוב הופעות ב-2012-2013 עם מוזיקאים אחרים). ככה גם גיליתי שהזמר בלהקה Wayne Static ששר לפחות בחצי מהשירים באלבום מת בשנת 2014 מצריכת סמים ואלכוהול (דבר שנתן משמעות מטרידה לשיר Worth Dyin For) ושתפקידי השירה שלו באלבום נלקחו מתוך הקלטות דמו שעשה טרם מותו. שאר חברי הלהקה החליטו להתאחד ולקחת איתם זמר חדש נושא מסכה המזדהה בתור XerO עבור השירים אותם Static לא הקליט בטרם נפטר. במקריות רבה מדובר על זמר ששר דומה מאוד לEdsel Dope מלהקת Dope, שממש ממש במקרה שימש אחד המפיקים של האלבום הזה. אם ראיתם פה רמיזה, אני מכחיש אותה בכל תוקף.
השימוש בשני זמרים (אם לא נציין את Al Jourgensen מלהקת Ministry שנתן מקולו לשיר שחותם את האלבום) גורמים לו להיחצות לשניים כשהשירים אותם שר XerO מקבלים תפנית שקרובה יותר אל ה-Nu Metal הפחות נגיש והפחות מלודי והשירים אותם שר Static מקבלים גוון יותר Industrial מלודי ותחושה "להיטית". פיצול האישיות הזה היה קשוח עבורי בהאזנות הראשונות, כששיריו של Static עשו עבורי את העבודה נהדר - הן טכנית בשירה המגוונת, הן בתחכום המשפטים המוזיקליים והן בלחנים המתקדמים לאנשהו ונושאי האמירה היצירתית. מאידך, שיריו של XerO נוטים להתמשך סביב נקודה אחת כשהשירה עצמה נשארת לרוב באיזור ה-core (עם חריגות קלות לשירה עבה סטייל Troy Sanders מ-Mastodon) ולא הרבה מבדיל בין שיר אחד למשנהו. מכיוון שסדר השירים באלבום מכיל את הזמר האחד ואז את משנהו לסירוגין, לא מדובר על הבדל שמעיב על החוויה והפער מצליח להצטמצם בין האזנות. רגע לפני שנעזוב את גזרת הזמרים, אציין שלא מצאתי יותר מדי היגיון בליריקה שבאלבום והותרתי אותה במסגרת "אסוציאטיבית קריפטית" כשמילות מפתח עוזרת לקבל את התחושה שהמוזיקה מחפשת להעביר.
מה לגבי שאר הלהקה? נוח מאוד להתעלם מהם היות והשירה הקיצונית והתכנות האלקטרוני הם עיקר מה שהופך את זה ל"מוזיקת מועדונים מכסחת". אז ראשית יש לשבח את שני הזמרים ואת Koichi Fukuda על עבודת תכנות משובחת. האווירה העמוסה שמאפיינת כל כך את שני הסגנונות המודרניים במטאל שצוינו לעיל נמצאת שם בשיא הדרה ותפארתה. הדבר גם מעיד על הפקה מחמיאה מאוד, דבר מאתגר בפני עצמו בעולם ה-Industrial בו הפקה מרושלת לא תצליח להלהיב והפקה צמודה מדי מאבדת את תחושת החלל של המועדונים המחתרתיים מהם צמח הסגנון. נמשיך ונאמר שהגיטרות, הבס והתופים, שלעיתים קרובות מוצאים עצמם מתוכנתים לגמרי כחלק משאר עבודות התכנות, לא התבלטו פה בשום צורה. המשמעות, אם כך, ש-Fukuda בגיטרה, ש-Tony Campos בבס וש-Ken Jay בתופים עשו עבודה כל כך מדויקת שהיה קל להתבלבל בינם ובין עבודת מחשב. אכן, מרגע שנזכרים שמדובר במוזיקאים אמיתיים ומקשיבים בעיון לכלים הללו, למרות שאין סולואים או נקודות בהן הכלים מתבלטים, לא מדובר בתפקידים שנבלעים אלא בתפקידים מצוינים שמצאו עצמם משולבים בטבעיות רבה בשירים ומצאו מקום נכון להישאר בו ולתת בסיס מוצק.
אני משוכנע שרוב רובו של הטוב באלבום Project Regeneration Vol. I צמח ממוחו הקדחתני ומשירתו המרשימה של Static ובעוד התוצרים של שני האלמנטים הללו הולכים ומתמעטים עד אשר יסתיימו כליל, החלק של Vol. I בכותרת האלבום גורם לי קצת לדאוג. קיים כאן שבריר הבטחה להמשכיות. הדבר מביא איתו אי נוחות שמא עתידים לצאת חומרים נוספים אשר עשויים ללכת בניגוד למה שהיה השקפת עולמו על איך שהמוזיקה תחת הלהקה שלו צריכה להישמע, בטח כשכבר לא יהיה זכר לקולו. האלבום הזה טוב מאוד ויכול בנינוחות להיות אקורד סיום מהדהד למוזיקאי מעניין ששווה להכיר. עבורי האלבום הוא יריית פתיחה לחולצה חדשה אצלי בארון.
|
