|
19/10/2006
Atreyu - A Death Grip On Yesterday
מאת: ג'ינו אריאלי
כשסגנון מסויים נהיה פופולרי מתחילות לצוץ להקות דומות כמו פטריות אחרי הגשם. פתאום כל הלהקות עושות מטאל-קור ולהקות שהיו הארד קור נשמעות כמו חיבור בין Blink 182 ל-Hatebreed, שזה כשלעצמו מוציא את כל הכיף מהמוזיקה. Atreyu קמה עוד הרבה לפני שמישהו ידע מה זה מטאל-קור, בזמן בו אם לא היה לך DJ וראפר בלהקה, אין סיכוי שמישהו היה מחתים אותך. בסצינה הקליפורנית של אורנג' קאונטי, Atreyu הפכה לאחת הלהקות המובילות.
נכון, בשמיעה ראשונה היא נשמעת בדיוק כמו כל הלהקות החברות שלה, אבל יש בה איזה קסם שמצליח לעבור אפילו דרך תספורות האימו האלכסוניות של חברי הלהקה. ל-Atreyu יש שני זמרים, Alex Varkatzas ו-Brandon Saller שבדיוק כמו פיל קולינס, הוא גם המתופף של ההרכב. חוץ מהם יש את Dan Jacobs ו-Tarvis Miguel הגיטריסטים ואת Marc McKnight הבאסיסט. למרות שבתמונה המצורפת בדיסק חברי הלהקה נראים קשוחים מקסימום כמו Good Charlotte, עם השחור בעיינים והמבטים העצובים, כמות האנרגיות שמתפוצצת מהריפים המנסרים והצרחות המטורפות לא נגמרת, הפצצות נופלות אחת אחרי השניה בדיסק הזה, השלישי שלהם שהופקד בידי מפיק העל Josh Abraham שהפיק להקות כמו Korn ,Staind ו-Velvet Revolver.
תשעה שירים מרכיבים את האלבום עוצר הנשימה הזה, נגינה חדה ומדוייקת ותיפוף שנותן בראש, הפזמונים בדרך כלל מלודים, ממש לפי הספר - וזה עובד, זה סוחף אותך לתוך השיר. הכל אמריקאי, קצר וקולע , כמו למשל השיר "Shameful" שמכיל כמות ריפים לא מבוטלת, אבל שומר עדיין על פזמון מלודי קליט, עם שירה נקייה. הצרחות בבתים אכזריות והקו הדק בין המטאל לאימו לפאנק-רוק להארדקור מופר באלגנטיות בלי שבכלל אפשר לשים לב, הכל נשמע אחיד, לא כמו חיבור מאולץ - וזה מה שיפה במוזיקה של Atreyu - האמינות, ההפקה משובחת, ונגינה מדהימה במיוחד.
"Our Sick Story" מתחיל עם דאבל באס וריף שלא היה מבייש את הטובות שבלהקות הת'ראש. מספיקות לי כמה שמיעות בלבד בשביל להגיד שאני מכיר את הדיסק הזה די טוב וזה סימן שהוא מעולה. אם להתייחס לחלקים של השיר, הם יחסית מורכבים, אבל התמונה שנוצרת היא מאוד ברורה. השיר "The Theft" הוא סוג של בלדת שלושה-רבעים, לוקח את הדיסק לכיוון אחר, הרבה יותר מלודי, עד שמתחילות הצרחות. פדים יפים של כלי מיתר מלווים את הפזמון והשיר מתפתח ומתגבר, ללא ספק אחד הרגעים היפים של האלבום. "My Frok In The Road" מתחיל כמו שיר של Madien ורק עם כניסת השירה הופך למטאל-קור טיפוסי, מה שיפה בשיר הזה הם מהלכי האקורדים, שמגבים את המלודיה בצורה מושלמת.
קטע נוסף שתפס מאוד את תשומת ליבי הוא הסיום המדהים של האלבום עם השיר "Untitled Finale" - ההתגברות שלא פוסקת עד לשיא והרול על הסנר. בשנייה שהדיסק נגמר אני לוחץ שוב Play ומקשיב לו שוב. זה ברור שחברת Victory, בה חתומים Atreyu מאוד מאמינים בלהקה והשקיעו המון כסף כדי שהוא ישמע כמו דיסק של מייג'ור לייבל, לצערי הרב, כמו הרבה דיסקים טובים, לא ידוע לי על יבוא מסודר של האלבום הזה לארץ וחבל, כי זה דיסק פשוט מצויין.
|
