|
29/10/2006
Evanescence - The Open Door
מאת: ג'ינו אריאלי
נראה שסגנון הנו-מטאל, שנדחק הצידה בשנים האחרונות ופינה את מקומו למוזיקת אימו, סקרימו ומטאל-קור, הולך לחזור לאופנה. Evanescence הייתה אחת הלהקות האחרונות שהוציאה אלבום נו-מטאל מצליח, בזמן שאלבומים של להקות אחרות בסגנון כמו Korn ,Deftones, ואפילו P.O.D שיחררו אלבומים פושרים ולא הרקיעו שחקים מבחינת מכירות.
הקסם של Evanescence היה השילוב של ריפים נו-מטאל, סטייל לינקין פארק, עם זמרת גותית שנעה בין שירה בכיינית לאופרה והכל בעיטפת פופ מסחרי. לפי הנוסחא הזו, לכל אחד אמור להיות משהו שהוא אוהב בלהקה, וזה אכן עבד. אלבום הבכורה מכר כמויות היסטריות וקטף שני פרסי גראמי. כל זה בזכות שני הסינגלים המצליחים "Bring Me Back To Life" והלהיט "My Immortal" שהתפרסם יותר בגרסה השקטה שלו. נראה שהדרך היתה כבר סלולה אבל בשביל Evanescence הבעיות רק התחילו.
הלהקה הוקמה על ידי Ben Moody שהיה הגיטריסט וכותב החומר בלהקה, ועל ידי Amy Lee הזמרת / פסנתרנית. השניים עבדו כצמד עד שמפיק גילה אותם והחתים אותם ב-Wind Up (הלייבל בו חתומים גם Creed), קצת אחרי יציאת האלבום Fallen פרש Ben Moody מהלהקה והתחיל לכתוב להיטים למחייתו, בין היתר לאבריל לאבין וקלי קלארקסון. במשך הזמן, כמעט כל שאר הנגנים התחלפו בהרכב, כך שמשקל האלבום השני היה מונח על כתפיה של Amy Lee.
הסינגל הראשון "Call Me When You're Sober", לא לוקח שום סיכון ומכיל את כל הקלישאות האפשריות. החל מפתיחת השיר בפזמון שקט, עם מילים כל כך דביקות שלא רואות ממטר אף דבק שלוש שניות. "Don't Cry To Me, If You Loved Me You Would Be Here With Me"... הפסנתר העצוב מתחלף לריף גיטרה דיסטורשן ותופים גרוביים, השירה של איימי, מתבכיינת כרגיל והפזמון מגיע שוב ממש מהר. המלודיה של הפזמון כלכך זכירה ובשיתוף עם המילים הקיצ'יות זה כמעט ומכריח אותך לשיר עם הדיסק. הכל בנוי ממש כמו שיר פופ, בית שני קצר, שוב פזמון ו-C-Part עם לופ תופים ושטיחי Strings נעימים.
זה מופק ממש לפי הספר, רק יותר מידי טוב. אני בעד מבני שירים פשוטים, כי זה עובד, אבל הבעיה עם השיר הזה היא שאין בו שום אמירה, שום כוונה מלבד למכור. תוסיפו לזה את הגיחוך הקטן של איימי בסוף השיר, כמעט מזלזל במאזינים. "Lithium" לא שונה בהרבה. גם כאן יש פתיחת פסנתר שנשמעת כמו טורי איימוס ואז כניסת דיסטורשנים. האווירה הכללית אמורה להיות גותית אבל זה לא קורה, זה לא נשמע אמיתי והקיט'ש שולט במלודיות במקום עצבות אמיתית.
האלבום בכללותו לא מעניין, אין כאן סיכונים או ניסוי ליצור משהו חדש. גם הלופים האלקטרוניים שערך DJ Lethal, אקס לימפ ביזקיט, לא מרימים את הדיסק הזה. גם השיר "Cloud Nine" לא מביא איתו בשורות חדשות. הגיטרות נשמעות מאוד ערוכות במחשב וכמובן הבאס והתופים. אני לא מקבל תחושה שהלהקה באמת ניגנה את השירים באולפן ביחד, אלא שהערוצים הודבקו על ידי המפיק, Dave Fortman, גישה מאוד פופית ולא מקובלת באלבומי רוק.
אבל Evanescence היא בעצם לא ממש להקה, אחרי הכל, כמה אנשים באמת יודעים מי הם שאר חברי הלהקה? ואת מי בכלל זה מעניין? Evanescence היא מוצר, תוצר של צורך בלהקות רוק מיין-סטירם שקצת נעלמו מהעולם. איימי לי לא שנוה מאבריל לאוין, או בריטני ספירס בהרבה ועובדה היא שבשעות כתיבת הביקורת, Evanescence צועדים במקום ראשון בגלגל"צ. לנו רק נשאר לקוות שהיא תפתח את הדלת למעריצים שלה ובזכותה הם יקשיבו להקות מטאל כמו Nightwish או Lacuna Coil.
|
