|
01/11/2006
Beyond Twilight - For The Love Of Art And The Making
מאת: עדי כהן
המילה היחידה שהצלחתי להוציא מפי לאחר השמיעה הראשונה של For The Love Of Art And The Making הייתה "וואו". ואכן, גם עכשיו לאחר שמיעות חוזרות ונשנות, קשה לי למצוא מילים כדי לתאר את האלבום הכל כך מעניין הזה. Beyond Twilight, שכבר הוכיחו וביססו את עצמם בעולם הפרוגרסיב עם האלבום הנהדר Section X, מציגים באלבומם השלישי משהו לגמרי אחר. קל להבחין בכך, היות והאלבום מכיל 43 רצועות, כאשר אורך ממוצע של רצועה הוא כדקה, אך הנסתר רב מן הגלוי, ויש להעמיק ולחקור כדי להבין את פיסת האומנות הזאת בשלמותה.
"זו קומפוזיציה אחת מתמשכת – ניתן לקרוא לזה סימפוניה או אופרת מטאל עם קונספט, אך ההגדרות האלו לא באמת יצליחו לכסות את מהותה", לדברי הלהקה. בהעדר רמזים מקדימים לא נותרה לי ברירה, החידתיות באלבום הזה היתה גדולה מדי. נאלצתי לשלוף את אזמל המנתחים ולצלול פנימה, במטרה לנסות ולהבין מה עומד מאחורי הדברים. הקלידן Finn Zierler, שכתב והלחין את האלבום, לא מספק יותר מדי רמזים שיעזרו לפצח את התעלומה: הוא מעיד כי האלבום אבסטראקטי וסוריאליסטי, עוסק בנושאים שונים (חיים, מוות, אהבה וכו'), אך כי מעל הכל הוא עוסק ב-"תשוקה להלחנה, יצירה, אומנות ומהותה - מוזיקה".
זאת ניחשתי עוד קודם, לאחר כמה האזנות, אך הרעיון נותר חמקמק: הרבה חידות לפיצוח ניצבות כמכשולים, ואפילו ה-Artwork מעוצב כפאזל. וזהו אכן פאזל, שלטענת Zierler ניתן להרכבה בצורות שונות, מכיוון שכל שיר עומד בפני עצמו ויש לו הלך רוח ואווירה משלו. לדבריו, ניתן לשמוע את האלבום ב-Shuffle ולקבל רצף אחר בכל פעם, אך ההנאה העיקרית לדעתי היא בשמיעה הרצופה, כאשר כל פעם מתגלה רובד אחר בסיפור המורכב הזה.
באלבום יש חמישה חלקים עיקריים, ועוד שלושה חלקים "נסתרים", או שמא - הפוגות. אין חלוקה ברורה בין החלקים, והמאזין נדרש לבצע אותה בעצמו. חתכתי, שיחקתי, הפכתי וחפרתי בקרביים של האלבום הזה - ולבסוף הגעתי לפרשנות משלי שאותה אציג כאן, אם כי עדיין ישנם מילים וצלילים שהם בגדר תעלומה מבחינתי. ובכן, האלבום כולו הוא אלגוריה. אין להבין אותו כפשוטו, ויש לחדור לרובד עמוק יותר מזה המוצג על פני השטח. זה מסע אפוף ערפל, אל עבר יפיפייה נרדמת כלשהי. אך אין זה עוד סיפור פנטזיה רגיל, אלא ארס-פואטיקה בהתגלמותה: המסע הוא משל למסע פנימי, היפיפייה היא המוזה הרדומה שיש להעיר, היעד הסופי הוא יצירה כתובה ומולחנת.
שרטטתי קווים על פי אופי הליריקה והלחנים, ובחלוקה שבחרתי החלק הראשון מתאר את תחילת המסע, הנכונות וההכרזות המלוות את הגיבור, החלק השני מתאר את הקשיים בדרך, כלפי חוץ ופנים, השלישי מתמקד בהתעוררות המוזה והכנעתה, החלק הרביעי עוסק בכתיבת היצירה והצגתה לציבור, והחמישי - הסיום, והחזרה הביתה כמנצח.
השיר הראשון, "In The Eyes of My Soul" הוא פיסה חשובה בתצרף - השיר מופיע שש פעמים באלבום, בוריאציות שונות, במודולציות מגוונות. "זאת בעבור אהבת האומנות והיצירה" שר ביורן ג'אנסון בליווי מקהלה, וזהו משפט המפתח לאורך כל המסע, המוטו שמחזק את ידי גיבורנו בטוב וברע. הרבה כוח ואמונה יש כאן, דרמה מתפרצת והכרזה על המטרה. ללא ספק, התחלה מצויינת. לג'אנסון יכולות ווקאליות מרשימות, שלא נופלות, ואפילו עולות על קודמיו (קלי סאנדאון קרפנטר ב-Section X ויורן לאנד, Masterplan לשעבר, ב-The Devil's Hall of Fame). למען האמת, ג'אנסון שומר על המניירות והסטייל של קרפנטר, ובתחילה קשה להבחין שמדובר בסולן אחר. גם הלחנים, עבודת הקלידים והגיטרות, המקהלות האופראיות והאפקטים לא מאכזבים.
כמו כל אלבום של Beyond Twilight, התחושה היא כמו צפייה בסרט: השירים קורמים עור וגידים לנגד עיני המאזין, וממש ניתן לראות ולחוש אותם, אם כי האלבומים הקודמים קרצו יותר למדע הבדיוני, וזה קרוב יותר לעולם הפנטזיה. שלל תחושות וגוונים צפים ועולים כאשר הדרך מתפתלת בחלקו הראשון של המסע: חיות טרף, ברקים ורעמים ואיתני טבע אחרים מתנכלים לגיבור. אך המאבק העיקרי נמצא פנימה, כפי שנאמר לנו ב-"Purity", רק אדם בעל לב חזק ונכון, מי שיכול לשאת את הסבל והייסורים ונשאר נאמן, עשוי לשרוד. תחושת הבדידות הולכת וגוברת, המוזיקה נושאת סימני סערה, ומתפתחת למשהו אחר, אקספוזיציה אל החלק השני.
"Tongue Angel" והמשכו "I Moved", מהווים קטע מעבר אל עולם הזיה. הליריקה מוזרה, מטורפת כמעט. המוזיקה קצבית וחדה, ייחודית בדרכה שלה, ההרים והגבעות בתחילת המסע הפכו למשהו משונה, מורבידי יותר. אם ציפינו למפלצות ודרקונים של עולם הפנטזיה המוכר, הרי שאין כאן כאלה, עוד רמז לכך שהדברים אינם כפי שהם נראים ואין להבין את האלבום כפשוטו. אין התייחסות מפורשת אל המכשולים בדרך, וגם כאשר יש כזו היא מעורפלת וחסרת הגיון. "Tongue Angel" הוא אחד הקטעים הראויים לציון באלבום, ליין השירה והלחן שלו תופסים מיד את האוזן.
"Blackened In My Eyes" ממשיך את הקו הזה, ופותח את החלק השני: אם קטע המעבר הציג הזיה, כאן יש הכרה במצב, אימה ולעג. בחלק הראשון, למרות המוזיקה והשירה הדרמטית-בומבסטית, היתה תמימות ואמון בהצלחה. כאן, "Sweet Irony" לדוגמה, מכריז בבוז על "נסיך האופל ששב הביתה להחזיר לעצמו את ממלכתו". ואכן, זהו שלב בלתי נמנע בתהליך היצירה – המשבר, חוסר האמון ביכולות, הרצון להרים ידיים. התהליך עצמו, לא רק שאינו פשוט, אלא יכול להביא לאבדון – זו התעסקות בחומרים מסוכנים, כאלה שנחצבים ממעמקי הנפש ומובאים החוצה, אל הציבור הרחב, במוזיקה, בפואטיקה, באומנות. כמו היחס לקסם – זהו כוח שעשוי לאכל את המחזיק בו, אומנות מתעתעת בעלת חיים משלה ורצון משלה, וכל התעסקות בה דורשת מאבק להכנעתה תחילה.
לפי הפרשנות הזו, קל להבין קטעים בעלי שם כמו "Temptations", "Conversation Of The Dead" ו-"The Black Widow", המייצגים פיתויים ומכשולים שונים, אפופים באווירה מפחידה. מעיין היצירה קם כנגד היוצר, מנסה להניא אותו מחיפושו. "Fiery Woman" קצבי יותר ובא להזכיר לנו את החלק הראשון. "אני אכבוש אותה", הליריקה מכריזה, מעין אזכור המטרה וחיזוק. "The Perfect Heart" על חלקיו השונים, מהווה את ההפוגה השנייה – הוא שקט ואופורי-כמעט, אך בפועל הרעיון הוא אותו רעיון בווריאציה שונה: במקום סערה ומחזות אימים, הפחד הפעם הוא מפני נפילה פנימה, אל תוך השלמות.
יצירה ויוצר קשורים בחבלי לידה – באותה מידה שהיוצר נאבק להוציא את היצירה אל החוץ, כך היצירה מושכת אותו פנימה. ואחיזתה, כמו זו של האומנויות נסתרות, כה חזקה שהיוצר עשוי לאבד עצמו בתוך היצירה ולחדול מלהתקיים. "Dark Wild Rage" סוגר את החלק השני, ואת שלל האמוציות שהוא מכיל. כעס, איך לא, הוא תוצאה של התפתחות כל הקודמים לו. מלנכוליה והרצון להרוס, הרצון לשחרר את החיה המשתוללת בפנים - כולם חבויים בזעם הפראי שהשיר הזה מציג. מטרת המסע כמעט והושגה, היפייפיה קרובה, הרצון לשחרר את היצירה העצורה בפנים גדול.
תיבת הנגינה ב-"I Know Why The Caged Bird Sings", יחד עם המקהלה והעוצמה המלווים אותה בקטעים מסוימים, הם בעיני תמונה של הגיבור נכנס לטירה. ציפור כלואה הוא דימוי קרוב מדי לציפור נפש, או בהשאלה, משהו חי ופועם הכלוא, מחכה לצאת ולהציג את שירו לעיני כל. "Cold As Blue" הוא ללא ספק אחד הקטעים החשובים: התעוררות היפיפייה, או המוזה. דווקא החלק שהיינו מצפים שיהיה קסום ופנטסטי, מובא בצורה רגילה למדי. גם צעקתה "אתה אינך אני" לא בדיוק ברורה. אפשר להמשיל זאת להסתכלות במראה, שהרי יצירה משקפת את נפש היוצר. אולי דווקא הצעקה הזו אומרת הרבה יותר: התיעוב שבהפיכת רגשות סוערים כל כך למשהו יפה כשיר, או אולי, ההתנכרות הבלתי נמנעת כאשר היצירה אינה מה שחשבנו. כמו פרנקשטיין, היא עלולה לקום נגד יוצרה, להראות לו את כל צדדיו השליליים.
כך או כך, בעיני רוחי אני מסוגלת לראות מאבק עדין, יותר ריקוד, בין המוזה ליוצר, וקטע לטיני קצרצר כגון "Bilingues Cavendi – One Should Beware Of The Double-Tongued", תומך בהשערה הזו, עד להכנעה. רק אז מגיע הקסם שציפינו לו, "The Awakening" על חלקיו מלודי מאוד, כאילו חלון נפתח ואור זורם פנימה. "Past The Magic" מהווה את ההפוגה השלישית, מכיוון שאי אפשר להתעלם מהייחודיות המוזיקלית שלו. הלחן זר כאן, דווקא בקטע הפיוטי כל כך, וצחוק ריתמי מצטרף ככלי נגינה נוסף. המוזה הושגה, אך גם על סף הכתיבה עדיין יש צללים אורבים, והצחוק הוא רק רמז לבאות.
"In The Eyes of My Soul (Second Movement)" שב וצף אל פני השטח, אפילו עוצמתי יותר מבעבר, ופותח את החלק הרביעי: כתיבת היצירה והוצאתה אל החוץ. זה מתואר בעיקר ב-"6 Seconds Past 6", שבו נשמעת נגינת פסנתר מהוססת בתחילה, שתופסת תאוצה לאחר מכן - זוהי תחילתה של הכתיבה, מעודנת ומפוחדת בתחילה, אך עם הזמן רגשות שונים צפים ועולים עד ל "Organ Scientistic Formula (1)". אורגן כנסיה מתקיף בצלילים כבדים, מזכיר את באך בטוקטה-ופוגה המפורסמות שלו. הצחוק הלועג בתחילתו הוא תגובת הקהל ליצירה הנכתבת, והפעם היוצר זועם. היחס למתמטיקה, שחוזר על עצמו בליריקה ובשמות השירים, אולי מרמז על טכניקה, שלה תפקיד חשוב בהלחנה – שהרי מוזיקה ומתמטיקה קשורות זו בזו.
כעת, כשהמטרה הושגה והיצירה נכתבה, עדיין נותר המסע חזרה הביתה – הבאת היצירה לתודעת הציבור. הספינות מפליגות, העתיד מעורפל, התגובה בלתי ידועה. זו אינה משימה פשוטה – הקהל דורש, לועג, הופך ביצירה בקלות ראש. "The Black Box Of Reverse", קטע ש-"הולחן במהופך", כדבריו של Zierler, ניתן להבנה בכמה צורות: זהו המסע ההפוך, בחזרה הביתה, אולי דווקא לעג לטכניקה ולמתמטיקה מכיוון שההלחנה בוצעה במהופך, כנגד כל כלליהן, או שמא מטרת השיר היא להציג את היציאה מה"קופסה השחורה" שבה היה שרוי היוצר עד עתה. 2 השירים האחרונים, בחלק החמישי - "In The Eyes Of My Soul (Third Movement)" והגראנד פינלה הבלתי מתפשר, מהווים עבורי את החלק החמישי, הסגירה האולטימטיבית לדרך רצופת המכשולים.
המסע הושלם - היצירה הושלמה. המילים, כתובות בדם, בוערות מן הדף. כל תו בקומפוזיציה נמצא במקומו הנכון, מוכן לעשות את דרכו אל תוך נפש המאזין. כעת הכאב הוא לא רק של היוצר, אלא גם של הנוצר. זו התגלמות השלמות – בריאה של יש מאין. כל קצה של אות מושחז ללהב, מוטבע כחותם ביצירה שהיא לא עוד דומם, תווים ואותיות, אלא בריאה מלאת חיים וצבע. "קחי ממני את הכל" – וכעת הכל - אהבה, מוות, כאב, פחד, אמת, כעס – אכן שם. יצירה, יוצר, ומאזין התמזגו לאחד.
נקודה מעניינת למחשבה גלומה במספר 6, מספר מפתח באלבום: שש פעמים מופיע הקטע In "The Eyes Of My Soul" וכן גם מספר המופיע בשמות השירים. גם באלבום הקודם, Section X, יש התייחסות למספר הזה: 66 כרומוזומים המוכנסים לגוף, 6 הצלפות, שעון מורה על השעה 6. אי אפשר להתעלם מן הקשר בין האלבומים, שהרי גם ב-Section X ישנו שיר הנקרא "Sleeping Beauty", ורעיונות דומים ואפילו מילים זהות נמצאים בין שניהם. האם משמעות הדבר שיש לחזור חזרה לSection X ולהבינו בצורה אחרת? או אולי שני האלבומים הן וריאציות לאותו רעיון מרכזי? קשה לומר, ואולי עדיף להשאיר זאת בגדר מסתורין.
גם את משמעות המספר 6 קשה לי להסביר. אולי מכיוון שעל פי הגדרות המתמטיקה זהו מספר מושלם (כפולותיו שוות לחיבורו – 2*3*1 = 1+2+3), ועקב ההתייחסות למתמטיקה באלבום אפשר להבין מדוע דווקא המספר הזה נבחר כמייצג. על פי היהדות והקבלה, 6 הוא מספר שמייצג בריאה, והאלבום עוסק ביצירה, שהיא בריאה בהרבה מובנים. עם כל זאת, כמו שביורן מודיע לנו בשיר "6 Seconds Past 6" - אני אכן מבולבלת.
שני קריטריונים גורמים לי לתת את מלוא הנקודות לאלבום: האחד, אם הוא גרם לי לתגובה פיזית או אמוציונאלית מובהקת. השני, אם הוא מיוחד מספיק לא רק כדי להתעלות מעל הז'אנר הספציפי אלא מצליח להציב סטנדרט חדש. Beyond Twilight הצליחו לעבור את שני המכשולים: אמנם אין בו עצבות שגרמה לי להזיל דמעה, או להצטמרר, אבל ההרגשה לאורכו הייתה זו של אופוריה והתעלות נפש, ואין ספק שהם הצליחו להציב גבול שיהיה קשה מאוד לעבור, ולא רק בתוך הז'אנר.
האלבום הזה שכנע אותי סופית לקום ולהכריז: Beyond Twilight הם הדבר הטוב ביותר שקרה לעולם הפרוגרסיב מאז Pain Of Salvation והאלבום For The Love Of Art and The Making הוא אפיקה יפהפייה, יצירת אומנות של ממש. עולם שלם של קסם חבוי באלבום הזה, שאותו אי אפשר לתאר במילים. יש כאן טוטאליות וכנות שאין כדוגמתה, והמסתורין אופף את החידה הזאת, שלמרות שניסיתי לפענח שוב ושוב עדיין לא הצלחתי לרדת לעומקה לחלוטין. למען אהבת האומנות והיצירה, זהו אלבום השנה שלי. רוצו לשמוע!
|
