לאתר הרשמי:
11/07/2003
Entombed - Inferno
מאת: יונתן
לרבים זכורה אינטומבד, בעיקר בזכות שני האלבומים האגדיים שהוציאה בתחילת שנות התשעים - Left Hand Path ו-Clandestine. ובצדק, שכן היה מדובר בשניים מאלבומי
הדת' מטאל המעניינים והמוצלחים ביותר בז'אנר. למרבה הצער, כבר שנים רבות אינטומבד לא מנגנים חומר המתקרב אפילו בקצת לסאונד האגדי של אותם הימים. איפשהו
בסביבות שנת 1997 חל שינוי קיצוני באמת בסאונד של הלהקה, עם צאת האלבום To Ride, Shoot Straight and Speak The Truth. באלבום זה עברה הלהקה לסגנון שנשמע יותר כמו רוקנרול כבד מאוד, ת'ראשי למדי, בניגוד לסגנונה הקודם באלבום Wolverine Blues ששמר על סאונד דת' מטאל כללי אך בשימוש בריפים יותר רוקנרוליים, סגנון הנקרא בזמנו Death'n'Roll. כאשר אימצה הלהקה את סגנונה החדש בשנת 1996-7, העניין לא דיבר אלי. To Ride... היה אלבום בינוני ביותר, ו-Same Difference שבא אחריו היה בכלל מתחת לכל ביקורת.
השינוי המעודד בא בשנת 2000 עם צאת האלבום הנהדר Uprising, שהציג מהירות רצחנית, ריפים בעל אווירה קופצנית, ואגרסיביות מרשימה. גם האלבום שבא אחריו, Morning Star, היה מעולה למדי, והציג בנוסף לסגנון של האלבום הקודם לו מספר שירים בנוסח Slayer ומספר שירים יותר איטיים וכבדים מאוד. לצערי הרב, עם צאת אלבומם החדש של אינטומבד, Inferno, ניתן לקבוע כי אותו העידן המרענן בקריירה של אינטומבד הגיע לקיצו, משום ש-Inferno (עד כמה שמצער אותי לומר זאת על אחת מהלהקות האהובות עלי) הוא מבין אלבומי המטאל הבינוניים ביותר שנראו על המדפים לאחרונה.
נראה שבאלבום זה מנסים אינטומבד להמשיך בדיוק באותו הכיוון שעליו עבדו ב-Morning Star. אך למרבה הצער, בעוד שהדמיון בין הסגנון בשני האלבומים אינו מועט, כמעט כל השירים ב-Inferno נשמעים כמו נקודות השפל באלבום הקודם. יש כאן אמנם כמה נקודות מוצלחות, כמו שיר הפתיחה Retaliation - שהוא שיר בקצב איטי למדי, כבד מאד,
ושבאופן מפתיע, למרות איטיותו - משמש כשיר פתיחה טוב מאוד לאופי האלים שהאלבום שואף להעביר. עוד שיר מוצלח הוא השיר השני, The Fix is In, מהיר למדי, ונשמע כמו
השירים המהירים הטיפוסיים בשני האלבומים הקודמים (לדוגמא- I for an Eye, באלבום הקודם, או Won't Back Down, ב-Uprising הנהדר), וכמו כן גם השיר Young and Dead,
שגם הוא מהיר למדי, ונופל לקטגוריית השירים המזכירים קצת את Slayer. עם זאת, לצערי, שלושת שירים אלו הם היחידים המעניינים באלבום, וגם הם אינם כה נהדרים שאי אפשר למצוא שום דבר שדומה להם באלבומיה הקודמים של הלהקה.
האמת היא שכאשר מסתכלים על האלבום כולו, לא ניתן למצוא בו נקודה אחת שהיא באמת מרגשת. אינטומבד אינם מחדשים שום דבר באלבום זה. רוב השירים משעממים למדי, בין אם זה מכיוון שהם איטיים מדי יחסית לסגנון הלהקה או פשוט בגלל כתיבת ריפים לא מוצלחת, בשילוב עם שירה שהפעם הבנאליות שלה כבר מטרידה. השירים המוצלחים באלבום אינם מצדיקים את קנייתו, ואת הריגוש שהם מעבירים במאזין ניתן למצוא גם בשני אלבומיה הקודמים של הלהקה, ולקבל תמורה יותר הולמת לכסף שמשלמים עליהם - מאשר התמורה שהייתם מקבלים בקניית האלבום החדש. אלמנט מטריד נוסף באלבום היא הפקתו האיומה. אמנם ההפקה אף פעם לא היתה החלק החזק אצל הלהקה, אך בדרך כלל, גם אם הסאונד היה מלוכלך, עדיין היה ניתן להבין מה שומעים ולשמוע את כל מה שצריך. לעומת זאת, באלבום זה, ערוצי השירה חלשים מדי, והתופים מופקים בצורה בה בקושי שומעים את עבודת המצילות, שנשמעת כאילו היא מעניינת למדי אם רק היינו יכולים לשמוע אותה.
לסיכום, עם כל אהבתי ללהקה ולאלבומיה הקודמים, Inferno הוא אלבום שאינו מצדיק התייחסות. מתוך היכרותי המעמיקה עם כל דיסקוגרפיית אינטומבד, לא מוגזם להניח שהם עוד יחזרו לאחד מסגנונותיהם המוצלחים יותר בעתיד, אך לעת עתה ניתן לומר כי התקופה הנוכחית בקריירה שלה היא חסרת מעוף, בלתי מעניינת, וחוזרת בצורה בלתי מספקת על יציאות מהעבר.
|
