|
12/10/2020
The Ocean Collective - Phanerozoic II: Mesozoic | Cenozoic
מאת: יוני אורן
״מוזיקאים שבכזאת מיומנות משלבים אמנות ומדע, המלחינים אלבומים כמו Precambrian (עם שירים הנקראים על שמות עידנים מהפרקמבריון), Pelagial (עם שירים הנקראים על שמות חלוקות הבתימטריה של עמוד המים) ו-Phanerozoic יחד עם השיר Turritopsis dohrnii המתייחס למדוזה האלמותית מהים התיכון, יותר מראויים להיות מונצחים ברשומות המאובנים״. כך נימקו ד״ר Lea Numberger וד״ר Ben Thuy את סיבתם לקרוא לסוג המאובן, אשר נתגלה לראשונה בהיסטוריה מוקדם יותר השנה והשופך מעט יותר אור על יצורי הים העמוק של לפני מיליוני שנים, Ophiacantha oceani על שם להקת ה-Post Metal האירופאית The Ocean.
בשנת 2018 הם הפילו עלינו את Phanerozoic I: Palaeozoic המצוין ונשאו איתו הבטחה לאלבום המשך אשר יסגור את השלב האחרון בסאגת סקירת התקופות הגיאולוגיות אשר החלה בשנת 2007 יחד עם האלבום Precambrian. החלק האחרון, ששיריו נכתבו במקביל לשירי האלבום שלפניו, לקח גם הוא את נושא תיאוריית ״השיבה הנצחית״ ולצידו את ההסתכלות על מוטיב הזמן וחיינו לאורכו. תוך ידיעה שהלהקה לא הוציאה שום דבר רע מאז שהצטרף אליה Loïc Rossetti כזמר בשנת 2010 והרושם שהותיר עליי החלק הקודם, חיכיתי בשקיקה שיפילו עליי את המנה הבאה. לכששיחררו את השיר Oligocene כסינגל שני לפני יציאת האלבום, התחלתי להבין שכל מושג שנראה היה שיש לי לגבי מה שצופן לי באלבום הזה לא מחובר למציאות כלל.
ללהקה קיים במובן מסויים כלל השניים - לכל אלבום קיים אלבום אח בעל אופי שונה מאוד. את אלבום הבכורה שלהם Fluxion הם תיכננו להוציא במקביל לאלבומים Aeolian, כשהראשון מביניהם יותר נסיוני וסימפוני והשני יותר כבד ובוטה. האלבום Precambrian הוא אלבום כפול שחלקו הראשון כבד ובוטה וחלקו השני נסיוני וסימפוני. האלבומים האחים Heliocentric ו-Anthropocentric חולקים את אותם הבדלי אופי. נוכח Pelagial שיצא ללא אח ואשר הכיל את שני סוגי האופי בו ו-Phanerozoic I שהכיל משניהם בעצמו, נראה היה שהלהקה נגמלה מהרגל ההפרדה הזה. כש-Oligocene הציג בפני רצועה אינסטרומנטלית אלקטרונית בת 4 דקות הקרובה יותר ל-Trip Hop מאשר לכל מטאל או מוזיקה כבדה כלשהי, נראה שההפתעה שהלהקה הביאה הפעם היא משהו שלא היה כמותו עד כה. אכן כך הדבר:
את האלבום מתחיל השיר Triassic המתאר את ההשתקמות מ-The Great Dying של סוף האלבום הקודם אשר הציג את אירוע ההכחדה הרצחני ביותר שראה הכוכב אי פעם. השיר רצוף כלי נשיפה אתניים מסוגים שונים, מקצבי תיפוף אתניים, סולמות בעלי ניחוח ערבי ובס פאנצ׳י, מתכתי ומגניב כמו שהבסיסט Mattias Hägerstrand כבר הוכיח לנו שהוא יודע לספק באלבום הקודם. שירתו העדינה והקצבית של Loïc לא רק ערבה לאוזן, השיבה שוב ושוב על אותו משפט (אמרנו כבר ״השיבה הנצחית?) מצליחה להכניס את הבתים עמוק לתוך המוח לשליפה חזרה שוב ושוב בזמנים לא צפויים. מיד כש-Robin Staps ו-David Ramis Åhfeldt זונחים את הגיטרות האווירתיות ונכנסים בכוח לדיסטורשן מספק וכוחני, Loïc מתחיל לשאוג ומראה לנו את האיזור האחר של כישוריו הקוליים. כשנבחן את תפקידי התופים היצירתיים פרי מוחו של Paul Seidel, נראה שלפחות מה שהובטח לנו עוד נשאר. השיר הוא לא רק פתיחה מצוינת לאלבום, שונה מעט אך דומה למה שיכולנו לצפות לו ומתוחכם ומקורי מאוד, הוא יודע לתת בראש כשצריך, ללטף כשצריך ולהיות מידבק בצורה לא רגילה.
השיר Jurassic / Creataceous הוא הסינגל הראשון שיצא מהאלבום ומה שנתן לי את הנחת שאין לאלבום סיכוי להיות מפלה. בפתיחה בעלת משקלים משתנים ושילוב של כלי נשיפה, אבל בעל כובד ומלודיה מפתיעים, אנחנו חווים את הופעתם של הדינוזאורים. ההתרגשות מן הרגע הזה מוצדקת היות ובשיר שמרגיש לפרקים מעט Alternative Metal אל כיוון ה-Grunge אנחנו זוכים פעם נוספת למוזיקה מספקת מחד ולמלודיה מידבקת מאידך. מובטח לכם להמשיך לזמזם ״Out! Out of the cave!״ או את "We are just like reptiles - giant rulers of the world" זמן רב לאחר ההאזנה. באמצע השיר ישנו מעבר אווירתי אל קטע גיטרה בדיליי המלווה בצ׳לו, כרגיל, אם כי ההבדל הבולט הפעם הוא שלתוך המשוואה נוספו כעת קלידים בולטים פרי ידיו של Peter Voigtmann. עבודת הקלידים שהחלה להתבלט כבר ב-Phanerozoic I קיבלה כעת דגש חזק ולמרות שלא הייתי לחלוטין בטוח לגבי התוספת הזאת באלבום הקודם, קטע המעבר נוסח Blade Runner או Muse באמצע השיר הבהיר לי שלא רק שזה עובד, זה מצוין. בהקשר הזה חשוב לציין שהופעת האורח החוזרת של Jonas Ranske מ-Katatonia כשארפג׳יו הקלידים ברקע היא פשוט תענוג. אם כבר אורחים שחוזרים, נציין שאת תפקיד השירה של Palaeocene כתב וביצע Tomas Liljedahl מ-Breach לשעבר, שכבר נתן מקולו בכמה אלבומים נוספים שלהם. השיר אמנם Pאנקיסטי ומכסח (למעט יציאה Jazz-ית קטנה ומפתיעה), אך לא באופן שלא נראה מעולם במחוזותיהם. למרות שהשיר לא פשוט לעיכול ושמילותיו קצת קריפטיות, זה רק לאחריו שקטעים באמת מוזרים ולא צפויים יוצאים לאור.
החל מ-Eocene נעשה ברור שמשהו שונה פה. עוד ב-Heliocentric זכינו ליצירות פסנתר או כלי מיתר נוגות וב-Anthropocentric לקטע אינסטרומנטלי Post Rock הרחוק מלכסח, אבל כאן כבר התחלנו לקבל מהדברים היותר Progressive לא מטאלי (ברובו) שהלהקה הוציאה. בעוד ששינויי משקל, מקצב וסולמות או מבנים לא סטנדרטיים לשיר הם דבר שכבר נתקלנו בהם בשירי הלהקה, אנחנו מקבלים פה שירים למיטיבי לכת ב-Progressive שלא יכולים להתנחם במטאל שמביא לראש עד השיר הנוח הבא. האינסטינקט הראשוני הוא להרים גבה ולנסות להבין מה לעזאזל הספיק לקרות פה. עם זאת, כמיטב ה-Progressive, מרגע שמבינים את זה, מבינים את זה. כך גם לגבי חלקים נכבדים נוספים באלבום וקטעי ה-Trip Hop האלקטרוניים שמעטרים את Oligocene ואת Holocene. זה ברגע הזה שצריך לזכור ש-Post Metal בתכליתו לוקח מאפיינים מתוך המטאל אל תוך יצירה שיושבת מחוץ למטאל ואכן בשקלול ההשפעות המוזיקליות הנרחבות שבולטות כאן, נראה שמטאל הוא כלי מתוך רבים באופן שמבליט את המוזיקליות רחבת האופקים של חברי הלהקה.
בתואר ״השיר הפשוט״ של האלבום זוכה Miocene / Pliocene שפעם נוספת מבטיח לתקוע בראש בלופים קטעים מלודיים יפייפיים (הפעם "Time is not a line to connect the dots״). למרות שהרצון של הלהקה היה ליצור את Oligocene בתור קטע מעבר כדי להמחיש את ההבדל שבין התקופות, עבורי דווקא הקטע הזה הוא שעושה את העבודה הזאת. למרות שיש כאן גראולים ושירה נקייה לפרקים ולמרות שתחת חזות של נגינה פשוטה יש מורכבות של סאונד Post Rock עשיר והרבה אלמנטים לשים אליהם לב, החזרתיות והמבנה הקליל הם שמצליחים להוריד מעט את החשש שעלה מהחוץ-מטאליות הקשה לעיכול שעלתה. זה מה שעוזר לנו להיכנס בראש שקט למה שעבורי היה גולת הכותרת של האלבום.
השיר Pleistocene, הסינגל השלישי שיצא מהאלבום, הוא אגרוף בבטן שמותיר כל זכר לאוויר בחוץ. בפתיחה מעט קרקסית ואולי קצת פסיכוטית, אנחנו קוראים על דיכאון. לעזאזל, אני לא זוכר את הפעם האחרונה שקראתי ליריקה כל כך חדה ונוקבת על נושא כל כך רגיש ושהיא השאירה אותי כל כך המום. שלא תעיזו לוותר עליה! רק ככה אפשר להבין את הכוונה המוחצת של Loïc ברגעי הגראול הבוטים שלו. לא שם Loïc מסיים עבודתו בעצם. מדובר באחד הזמרים שלמדתי הרבה יותר להעריך ככל שהתקדמנו באלבומים ולמרות שעבודתו מצוינת כבר בתחילת דרכו עם הלהקה, ניכרת נימת שיפור ככל שהשירים התקדמו לאורך האלבומים. בהתאם לזאת, האלבום הזה הוא שיא היכולת שלו עד כה, החל משירות נקיות וגראולים מתחום ה-Hardcore שעשויים טוב, דרך סילסולים מלאי חן שאין לי מושג איך בחור שוויצרי למד לעשות ככה, עם עצירה נוספת בקולות שניים פלצטיים שהזכירו לי יותר מכל את אסף אבידן ועד קטע ה-Black Metal לקראת סוף השיר בו הוא מראה לראשונה fry screams אימתניים ומעוררי יראה שאני די משוכנע שלאף אחד לא היה מושג שקיימים בו. לקטע שכזה אף אחד לא יכול היה לצפות באלבום הזה והוא פשוט השאיר אותי פעור פה עד אשר נשבר חזרה ל-Sludge מוכר. נראה שהדרך הראויה להתקדם מהכובד הזה שהשאיר אותי כל כך המום היא דרך Holocene - קטע אלקטרוני נוסף שבוחר לשוב לשורה מידבקת אחת מתוך Triassic ומשתלב אל תוך ימינו אנו בעודו סוגר בשקט טעון את סאגת התקופות הגיאולוגיות 13 שנים לאחר שהחלה.
חשוב להתעכב רגע קט נוסף על האלבום בהיבט המילים שלו. למרות שבמבט הראשוני נראה היה שכל השירים עוסקים באותה משבצת בדיוק של ״איך נגיב כשברור לנו שהסוף קרוב״, ריבוי קריאות והאזנות מראות שמדובר על תקיפת הנושא מזוויות שונות למרות הכל. שיר כמו Jurassic מבהיר לנו שאנחנו בתור היצורים השולטים בכוכב הזה יכולים להשוות את עצמנו לדינוזאורים ששלטו בו בזמנם (ואיפה שהם היום), שיר כמו Palaocene הוא הלוחמנות שלנו והכוח הפנימי להתחיל מחדש למרות הקושי, שיר כמו Pleistocene על התחושות נוכח הקץ המתקרב ו-Miocene, כמובן, על ״השיבה הנצחית״ ועל כמה שאין לנו מה ללמוד כשהזמן איננו קו אם כי מעגל ונגזר על טעויותנו להישנות. בעוד ש-Phanerozoic I היה אלבום יצרי יותר ושקל היה למצוא בו יחסים בינאישיים, Phanerozoic II מביא איתו הרבה רעיונות פילוסופיים קרים ונקודות למחשבה ולמחקר.
הלהקה נודעה במשך שנים בתור The Ocean Collective באופן לא רשמי, היות והייתה מורכבת בשנותיה הראשונות מאוסף לא מבוטל של מוזיקאים. ככל שהזמן עבר, ההרכב הצטמצם עד כדי שהתקבע למבנה אחד יציב למחצה אשר איפשר להם בקלות לוותר על המעמד של קולקטיב. החל מהאלבום Phanerozoic I הלהקה החלה לרשום עצמה על עטיפת אלבומה בתור The Ocean Collective, באופן תמוהה ביותר בעיניי. האלבום Phanerozoic II הוא הראשון שמבהיר לי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שכבר לא מדובר בחזון של Robin, אם כי בלהקה פועמת וייחודית בה כל אחד מחברי הלהקה נעשה רכיב בלתי נפרד ממנה, תפקידו ותרומתו מורגשים והוא נעשה גורם מהותי בכדי להפוך את האלבום הזה ליצירת האמנות המפוארת שיצאה ממנו. כעת, כשאין לנו כל דרך לדעת מה הפרויקט הבא בו תעסוק הלהקה, נותר רק לקוות שההרכב ישמור על יציבותו כדי שיוכל להביא לנו אמנות משובחת שכזאת שוב ושוב.
|
