תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
OnTour
Disturbed
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן


רשימת השירים:


01. Grizzly Adams
02. Anarchy Up Your Anus
03. Raping Your Mind
04. Hypocrites / Habla Español O Muere
05. Bungle Grind
06. Methematics
07. Eracist
08. Spreading the Thighs of Death
09. Loss for Words
10. Glutton for Punishment
11. Sudden Death


ציון:

02/12/2020
Mr. Bungle - The Raging Wrath of the Easter Bunny Demo
מאת: יוני אורן


לא זכורות לי חדשות מרעישות יותר בשנים האחרונות ממופעי איחוד והכרזת אלבום חדש ללהקת Mr Bungle (אולי למעט ההופעה שנקבעה ולא יצאה לפועל של Iron Maiden בישראל). את האלבום California, האחרון ששיחררה אי אז ב-1999, הספקתי לחרוש הלוך ושוב במשך שנים והוא אחד האלבומים החשובים ביותר שהכניסו אותי אל תוך ה-Avant Garde Metal, תואר שאפילו לא לחלוטין עושה צדק עם המוזיקה שבו. האלבום פתח לי את הדלת לעיכול החומרים המוקדמים יותר והמוזרים יותר בקריירה של הלהקה, כשאת הסקרנות שלי עצרתי באלבום הבכורה שלהם שיצא בשנת 1991. למרות שהוציאו רק 3 אלבומים על פני 8 שנים לפני שהתפרקו, הלהקה נחשבת לאחת משפיעה במיוחד בכל רחבי המטאל, החל מלהקות כמו Korn ו-System of a Down ועד Avenged Sevenfold או Mastodon. סולן הלהקה Mike Patton אף הספיק לעשות לעצמו קריירה בשלל פרויקטים רבים אחרים (Faith No More, The Dillinger Escape Plan, Tomahawk כמו גם דיבוב הזומבים ב-I Am Legend או קולות האפלה במשחק The Darkness) והספיק להידרג כאחד הזמרים בעלי המנעד הקולי הרחב ויכולת הפקת הצלילים מהנרחבות בעולם.

הלהקה התפרקה לפני 20 שנה, הרבה לפני שנחשפתי לחומריה לראשונה, ועל כן האמירה ש-the Bungle is back האיצה את פעימות הלב שלי. מופעי האיחוד המעטים סבבו את ביצוע דמו הבכורה של הלהקה The Raging Wrath of the Easter Bunny משנת 1986 שבזמנו טרם יצא לי לבחון, אבל היות וכבר מאלבום הבכורה שלהם הם שפעו Avant Garde, נתתי להם את חסד הנעורים לשוב אל האהבה הראשונה. אוקיי, אז יהיה ביצוע חדש ל-Avant Garde ישן. קצת הרמתי גבה בחוסר הבנה למה במקום המתופף Danny Heifetz (הנכד של כנר העל Jascha Heifetz) הביאו את ה-Dave Lombardo מ-Slayer ואת Scott Ian מ-Anthrax בתור שחקן חיזוק על הגיטרה, אך ההנחה הייתה שהם פשוט הגיעו למעמד קאלט שמאפשר להם לבחור את הטובים שבטובים. זה אז שהחלטתי להאזין לראשונה לדמו הבכורה. האיכות שלו הייתה זוועתית, כצפוי מלהקה של תיכוניסטים אנונימיים שעוד לא הספיקה לעשות כלום, והלחנים נעו בין Thrash Metal או Death Metal עד למחוזות ה-Noise וה-Grindcore. פשוט הפסקתי להאזין לו באיזור השיר השלישי. מה הקשר בין זה לבין אלבום הבכורה??ֿ חודשים רבים עברו, סינגלים החלו לצאת בזה אחר זה ובכל פעם התחושה הייתה מעט מאוכזבת.

עם האכזבה הזאת התחלתי להאזין לאלבום ולמרות שרצועת הפתיחה האינסטרומנטלית Grizzly Adams, בעלת המהלכים ההרמונליים המוזרים שמראה מאיפה Avenged Sevenfold למדו לעשות את זה, נתנה קצת תקווה שאולי המשך האלבום יביא איתו משהו קצת יותר באנגלי, מרגע שנכנסנו עם Anarchy Up Your Ass, האלבום המשיך באופן די יציב ב-Thrash Metal אמריקני טהור (אולי עם עוד הפוגה קלה באמצע Habla Español O Muere כשהחלו לשיר את La Cucaracha) כמעט ללא הפוגות. ניכר שיש לנו כאן אנשי Thrash Metal מנוסים מהלהקות הגדולות שבתחום. השירה של Patton לא טיפוסית לסגנון, אז גם מי שמחפשים את הגירסה הקלאסית ביותר של Thrash Metal משנות ה-80 לא לגמרי יקבלו אותו. בסיסט הלהקה Trevor Dunn שנהג להתבלט בהרבה מקוריות מוזיקלית בחומרים האייקוניים של הלהקה מוריד 3 הילוכים ונעשה עוד בסיסט טכני. נקודת הנחמה הבאנגלית העיקרית כאן היא סולואי הגיטרה של Trey Spruance שכן בוחרים בסולמות פחות צפויים, אבל כמה אפשר כבר להיאחז בסולואי גיטרה מלהקה שבקושי נודעה בעבודת הגיטרה שלה?

לאחר האזנה אחת מאכזבת עם מחשבה של ״נו מילא״ תוך רציונליזציה של התוצאה בתור מה שהם שאפו לעשות עוד לפני שהם הלכו אל הכיוונים היצירתיים ההם, ניסיתי את מזלי בהאזנה לאלבום מבלי לראות בו המשך של מה שכל כך למדתי לאהוב. בתוך ה-Thrash Metal הגנרי הזה יכולתי בעצם למצוא כמה נקודות אור. ראשית, טעיתי כשראיתי בו אמריקני טהור ובטח שאי אפשר לקשר אותו ללהקה אחת בלבד. לפרקים ניתן למצוא בו Slayer וגם Anthrax אבל גם הרבה גות׳נבורג עד כדי נגיעה קלה ב-Melodic Death Metal. גם לחובבי ה-Kreator יש מה למצוא כאן כמו גם חובבי ה-Hardcore Punk וה-Heavy Metal היותר טיפוסי. אפשר למצוא Mastodon בתוך Eracist ואפשר למצוא Blondie בתוך Methematics. יש כאן גיוון סגנוני שאמנם במרכזו ניצב בסיס Thrash-י יציב אבל שמצליח לצאת אל עבר מחוזות שונים במטאל, ב-Pאנק וברוק.

שנית, שירתו של Patton אמנם לא טיפוסית עבור הסגנון, אבל גם ההפך נכון והיא מונעת מהאלבום להיות טיפוסי. ניכר שהזמר הזה מנוסה ומוכשר ושהוא צעק יותר מפעם אחת בחייו, אבל בעוד שהרבה אחרים היו שואפים לשמור את שירתם כנבחנית ומונוטונית, Patton כהרגלו חוקר מנעד רחב של הבעות ושל רגשות. הוא מצליח לשכנע אותנו בכוונות שמאחורי ליריקה מתחכמת ולא מתוחכמת במיוחד ומצליח לשחזר רוח נעורים של לפני 34 שנים. פעם נוספת Patton מוכיח שהוא אחד הזמרים והמוזיקאים היותר אמיצים ומוכשרים אשר מצליח להמציא את עצמו שנים רבות אל תוך הקריירה (ועוד לא יבשה הבאר!).

את הדמו הלהקה לא המירה באופן מלא לאלבום מלא. סדר הרצועות הספיק להשתנות, שני שירים נפלו (ולמרבה האירוניה מדובר על שירים קצת יותר באנגליים) ונוספו שני שירי מחווה שצצו כשהלהקה החלה לעבוד על המרת החומרים לבמה. הראשון הוא Habla Español O Muere אשר לקח את Speak English or Die הציני של להקת Stormtroopers of Death צעד ציני אחד נוסף קדימה. השני הוא ביצוע לשיר Loss for Words של להקת Corrosion of Conformity (שרק מוקדם יותר השנה איבדו את המתופף שלהם). שתי הלהקות הן כאלה אשר השפיעו על הסגנון ה-Thrash אותו קיוו חברי הלהקה הצעירים לסגל לעצמם בתחילת דרכם. בשני המקרים מדובר בביצועים מוצלחים ומגניבים למדי שעושים חסד עם Mr Bungle מבלי לפגוע במקור.

נוכח התהפוכות שעברה הלהקה, למרות שאני מבין את הטענה שזה מה שהלהקה ניסתה לעשות בתחילת דרכה ושהיא זינקה על ההזדמנות לכשנקרתה, הייתי שמח לשמוע את האלבום הזה לא יוצא תחת השם Mr Bungle ולו בכדי שלא לפגוע במשמעות שהשם קיבל עם שלושת האלבומים הקודמים של הלהקה. עד זאת, למרות שהפער הסגנוני מטורף, הרוח שנמצאת מאחורה אשר לוקחת מגוון סגנונות ומוצאת דרך לשלב אותם היא עדיין במידה מסוימת אותה הרוח, אלא שהפעם היא לא מביטה אל עבר המוזיקה הבלקנית, אל ה-Ska או אל הדיג׳ירידו ובוחרת להישאר בעיקר בגבולות מוזיקת השוליים הסטנדרטית. החל מההאזנה השנייה או השלישית כבר מצאתי את עצמי מאוד נהנה מהאלבום הזה, המופק ומבוצע באיכות גבוהה מאוד כמצופה מהנפשות הפועלות. מי יודע, אולי החזרה לפעילות והגשמת החזון של שנת 1986 הם רק צעד ראשון לפני שיתקוף פעם נוספת הרעב לחקור את כל הגבולות שחושבים שקיימים במוזיקה.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[14/03/2024]
Structural - "Decrowned" release show
[30/03] Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::