|
27/03/2007
Solstafir - Masterpiece Of Bitterness
מאת: איתי פרייז
בשנים האחרונות להקות פוסט רוק כמו Sigor-Ros או Mogwai מתחילות לקבל הכרה ופרסום, ואפילו לנו הישראלים יש נציגה בפוסט רוק בשם Lebanon, של יובל הרינג, שיוצאת לסיבובי הופעות בארצות הברית ועם קצת מזל גם תצליח לקבל הכרה בינלאומית נרחבת. אך מה הוא בעצם הפוסט רוק? אם הרוק הקלאסי מתבטא בישירות ובלהגיד הכל בפנים, הפוסט רוק מתמקד ביצירת אטמוספרות רגשיות - בסגנון הזה המוזיקה מחלחלת לאט לאט ליצירת האווירה שהאומן מנסה לבטא וזה לא בא בסתירה לחומות גיטרות ודיסטורשנים מחרישי אוזניים.
אפשר לומר שזה דומה יותר בגישה ליצירה קלאסית שמתחילה לאט ומתגברת ככל שהזמן חולף עד לנקודת השיא שהיא הבהרת הפואנטה של היצירה. אבל מה קורה כשמנסים לחבר מטאל עצבני ביותר עם פוסט רוק? זה לא ממש ברור ומה שבטוח זה ממש מוזר. Solstafir, שבאים מאיסלנד הקפואה, התחילו בתור הרכב בלאק מטאל טיפוסי ב-94' ולאט לאט הפכו למשהו אוונגרדי והזוי בהרבה, שמנסה לעשות בדיוק את זה. ההשפעות על חברי הלהקה מגוונות וכוללות את Entombed ,Anathema ,Pink Floyd ,Sisters Of Mercy ו-Slayer - ובגדול, מה שיצא להם זה סוג של חיבור בין המטאל של Entombed לפוסט רוק האפי מאוד של Godspeed!you.
Masterpiece Of Bitterness הוא בדיוק התיאור של האלבום: קר, מדכא, טריפי, פסיכוטי ויותר מכל, הוא פשוט מוזר ברמה מפחידה. הקטע הפותח של האלבום נקרא "I Myself And The Visionary Head", והוא נפתח בשירת אופרה ביחד עם ריף אפי שכזה ומעבר חד לליין מלודי וצרחות סקרימו. משם השירה משתנה ללחישות - כאשר לא ממש מבינים מה הסולן מנסה לומר אבל את התחושה לא קשה לקלוט - דיכאון קליני!!! משם השיר עובר לסוג של ריף שחוזר על עצמו במשך כמה דקות ואני מתחיל להיזכר באיזה מחקר שקראתי שמדבר על אחוז התאבדויות גבוה במדינות הסקנדינביות שנובע ממחסור קשה בשמש... אני מתחיל להרהר אם חברי הלהקה הולכים להיות בקרוב חלק מהסטטיסטיקה הזאת.
כעבור בערך 8 דקות - עדיין בשיר הראשון - על אותו ריף בדיוק, הסולן אולביורן טריגווסון מחליט לחזור לצעוק דברים לא מובנים בעליל, ובשעה טובה, אחרי כ-17 דקות, סוף סוף קורה משהו בשיר הזה כשהריף המרדים משתנה למשהו שיותר מזכיר בלאק מלודי שנגמר (איך לא) בסוף אפי מאוד. משם, השיר הבא שנקרא "Nature Strutter", גרם לי להבין שכשטריגווסון לא שר אני נהנה הרבה יותר מהמוזיקה - היא אינטנסיבית ולרגעים מרגישה כמו איזה מלחמת ויקינגים עצבנית, כשחלק מהמלודיות, כשמפשיטים מהן את התיפוף העצבני והנויז - מזכירות אפילו את Sigor-Ros.
בשיר "Bloodsoaked Velvet" השחיטה העצבנית לא נפסקת, רק שהיא הופכת לסוג של בלאק \ סטונר \ סלאדג' וסוף סוף, מעבר לאפיות הרבה, יש גם קצת קצב בשיר הזה. ב-"Lux Fare" יש גם קטע פסיכדלי שקט על גיטרות קלין שמזכיר קטעים של פינק פלויד ונכנס לסוג של סולו "גילמור" רק עם הרבה יותר דיסטורשנים. כמובן שטריגווסון מצליח לקלקל בשירה הלא קשורה לכלום שלו גם את זה. "Ritual Of Fire" שאורכו 14 וחצי דקות, מתחיל במלודיות סקנדינביות שמימיות שכאלה, מאלו שעושות שקט מבפנים ואפשר לדמיין כששומעים אותם את הנופים של איסלנד - הרים של קרח, מעיינות קפואים וגייזרים חמים שממלאים את האוויר הקר באדים.
לקראת הדקה ה-6 של "Ritual Of Fire", נכנסת השירה, התופים מתגברים ולאט לאט זה הופך למטאל כבד במיוחד. זה הוא השיר שעובד הכי טוב בשילוב המטאל והפוסט רוק. לבסוף, האלבום מסתיים ב-"Náttfari" - שיר קצר יחסית, אקוסטי, שסוגר את האלבום בצורה רגועה משהו. האלבום הזה הוא לא קל והוא דורש הקשבות רבות, הקטעים שבו לטעמי ארוכים מדי ואפשר היה לעשות חסד איתם (ואיתי) ולקצר אותם לפחות בחצי. מה שבטוח הוא שאת תחושות הניכור והמלנכוליה האלבום הזה מעביר בהצלחה יתרה, אבל מבחינתי זה עדיין לא זה - למרות שהלהקה בהחלט הולכת לכיוון מעניין אולי באלבום הבא היא תגרום לזה לעבוד יותר טוב.
|
