|
22/05/2007
Black Light Burns - Cruel Melody
מאת: איתי פרייז
Limp Bizkit הייתה אחת הלהקות הכי מצליחות של סוף שנות ה-90, למרות שלטעמי היא גם הייתה אחת הלהקות הכי פחות אמינות וגם קצת משעממות במקרה שלי (ושל הרבה אחרים). זה נבע מפרד דרסט הסולן שתמיד נראה לי איש של פוזה, והאמת היא שהשירה שלו תמיד שיעממה אותי. לעומתו נקודת האור מהלהקה הייתה מבחינתי וס בורלנד, הגיטריסט שהצליח לייצר לגיטרה שלו צליל שמייחד אותו מגיטריסטים אחרים. ממש קל לזהות המלודיות הווס בורלנדיות והריפים הניו מטאלים שהתלוו אליהן, למרות שמה שדחף את הלהקה הזאת להצלחה מטורפת, הייתה הכריזמה \ נרקיסיזם-יתר של דרסט והתמיכה ש-Korn העניקה ללהקה.
אחרי האלבום Chocolate Starfish And The Hotdog Flavored Water שיצא בשנת 2000 וקיבל מנה הגונה של ביקורות רעות ממבקרים, המתחים בלהקה ומלחמות אגו הובילו לעזיבתו של בורלנד שהיה הכח המניע שלה. למרות שהלהקה חזרה לפעילות בלעדיו היא מעולם לא חזרה להצלחה שבורלנד ודרסט הצליחו ליצור ביחד ואף על פי שבורלנד חזר לאלבום The Unquestionable Truth, דרסט, שהשתלט טוטאלית, לא ממש נתן לו להתבטא והאלבום היה עוד כישלון שהוביל שוב לעזיבתו.
לאחר שעזב ב-2005 הקים בורלנד את Black Light Burns בכוונה שהלהקה תהיה יותר מגוונת וקצת פחות זמנית משאר הלהקות שלו. באלבום הבכורה של הלהקה בורלנד משתלט, בהצלחה יתרה אני חייב לציין, גם על עמדת הסולן. אל ברולנד חבר הבסיסט דני לוהנר (שגם הפיק את האלבום), מי שהיה חבר ב-NIN של טרנט רזנור - וכפי שהאלבום הזה נשמע, הוא גם למד ממנו דבר או שניים. כמו כן, אליהם מצטרפים ג'ושוע יוסטיס על הקלידים וג'וש פריז, המתופף של A Perfect Circle שאף ניגן עם Guns N' Roses לתקופה.
ב-2007 הלהקה חתמה בלייבל I Am Wolfpack של רוס רובינסון (המפיק שהפיק את הביזקיטים) והלכה לכיוון שונה לגמרי של מה שהייתי קורא לו אינדסטריאל מטאל רך (יחסית) ומלודי - יותר לכיוון NIN ולא לכיוון Skinny Puppy או Ministry. הכל באלבום הזה מאוד מבריק ונוצץ מבחינת ההפקה ודני לוהנר עושה עבודה מצוינת, כנראה ככה דברים נשמעים אחרת כשמנגנים הרבה זמן עם טרנט רזנור שהוא אחד המפיקים \ יוצרים \ נגנים היותר מוכשרים שיצאו משנות ה-90. לוהנר ללא ספק הפיק את המיטב מהשהות עם רזנור.
ואחרי כל המחמאות, האלבום נפתח בשיר "Mesopotamia" - אינדסטריאל NIN עדכני על פזמון Queens Of The Stone Age שישר נותן בראש ומכין לבאות. קולו של בורלנד נשמע קרוב בצורה כמעט מחשידה לטרנט רזנור (לא שזה גורע פה ממשהו). "Lie" הוא שיר על הפחדים של בורלנד שמשתמש בטקסט מעניין במיוחד ושלל סמפלים שמבצבצים ברקע. הגיטרה החורקת והסולו מזכירים את האליל שלו, טום מורלו, איש Rage Against The Machine - והכל עובד. בתחילת השיר "Cruel Melody" יש את אותו אפקט שכל כך מזוהה עם בורלנד, אך ההמשך שקט יחסית ומתפוצץ בסוף. "I Have A Need" מושך אותך אליו בפזמון עוצמתי והגיטרות של בורלנד מרחפות מעל השיר במלודיות ביחד עם עבודת תופים מעולה של פריז.
"Stop A Bullet" הוא לדעתי הקטע הכי מוצלח פה והוא היה יכול להיכנס בקלות לכל אלבום של NIN. אינדסטריאל מטאלי משובח לפי הספר. זה מרגיש שחוץ מההצלחה ההיסטרית, קרה לבורלנד משהו טוב מבחינה מוזיקלית - הוא חד, הוא כועס, הוא יצירתי והוא מגוון. אם צריך הוכחה לזה אפשר להקשיב ל-2 הקטעים שסוגרים את האלבום - אני לא מאמין שאני אומר את זה אבל הקטעים מזכירים לי את פינק פלויד של Division Bell באיטיות ובאווירה שלהם. הדינמיקה של הלהקה הזאת פשוט מצוינת, כל אחד יודע את החלק שלו ועושה אותו על הצד הטוב ביותר וזה כל כך שונה מביזקיט שזה מדהים. למרות שבורלנד היה יכול לבחור בדרך הקלה ולנסות לשחזר את הלהקה שפרסמה אותו הוא בחר בדרך הקשה והצליח האלבום הזה מעבר לכל הציפיות. Cruel Melody מומלץ לכל מי שחשב שבורלנד לא יתבגר אף פעם. טוב, אולי הוא באמת לא יתבגר אף פעם, אבל לפחות הוא מתפתח.
|
